מחשבות בעקבות אירוע עשור לקיימות ושקיפות בשטראוס – על מה שהופך חברה לאחראית באמת
גילוי נאות: קבוצת שטראוס היא לקוחה שלי מזה שנים רבות, וקיבלתי באירוע תעודת הוקרה. מי שמכיר אותי יודע שזה לא מה שגרם לי לכתוב את הפוסט הנוכחי, ומי שלא מכיר אותי, מוזמן להטיל ספק.
אפתח בשאלה קצת פילוסופית, אבל עם משמעות תכליתית: האם אחריות היא תכונה או צורת התנהגות?
התנהגות: חברה יכולה להתנהג בצורה אחראית בהיבטים מסוימים, ולנהוג בצורה לא אחראית בהיבטים אחרים, ולחיות עם הסתירה בשלום.
תכונה: חברה אחראית תחתור תמיד לנהוג באחריות – בכל ממשק ופעולה, ותפעל תמיד לתקן התנהגות לא אחראית בקרבה, כי התנהגות כזו תהיה בניגוד לאופי שלה.
אני חושבת שהגישה הנכונה והרצויה היא לראות באחריות תכונה, מעין מרכיב מהותי של אופי (כנ"ל לגבי הוגנות וערכים נוספים), ולא "סתם" התנהגות.
אבל הרי לתאגידים אין תכונות או אופי, כי מדובר ביציר משפטי ולא בבן אנוש.
נכון. ולכן האופי של התאגיד נגזר מאופיים של האנשים שמנהיגים אותו, ומהתרבות הארגונית שנטבעה בו לפני שנים, ושממשיכה להיות מתוחזקת ומגולמת בפרקטיקות ובאוריינטציה של הארגון.
ולכן הסיכוי לפגוש חברות אחראיות (ולא חברות ש"יש להן" אחריות) גבוה יותר בחברות אשר מונהגות ע"י א/נשים שתפיסת עולמם הערכית-חברתית היא יסוד מובהק באישיות שלהם (ראו פוסט מוקדם שלי על המוטיבציה האמיתית לניהול אחריות תאגידית).
אם איני טועה, בישראל התופעה רווחת יותר בחברות פרטיות ומשפחתיות. כאלו שהוקמו על ידי אנשים עם תפיסת עולם ערכית-חברתית, תפיסה שבאה לידי ביטוי בדרך בה העסק מתנהל בשיגרה. וגם אם החברה הונפקה, אך צאצאי המייסדים עדיין נמצאים בעמדת השפעה, התכונות הללו ישמרו.
בואו נדבר רגע על שטראוס
לאחרונה השתתפתי באירוע חגיגי לציון 'עשור לשקיפות וקיימוּת בשטראוס'. מדובר בעשור לפרסום דוח האחריות התאגידית וקיימות הראשון, שממנו ואילך החברה מקפידה לפרסם פעם בשנה דוח או עדכון.
אבל ההתנהגות האחראית של שטראוס לא התחילה לפני עשור. זו חברה אחראית והוגנת מהיום בו הוקמה, כי המייסדים שלה היו אנשים ערכיים ואחראים – כך הם פעלו בחיי היום-יום, כך הם פעלו בעסק, וכך הם חינכו את ילדיהם ונכדיהם שהמשיכו לנהל את העסק.
האירוע התקיים במטה החברה בפתח תקווה, הופק בצורה חוויתית ומיוחדת, וכלל עשרות שותפים חברתיים ומקצועיים מחוץ לחברה, ועשרות עובדים ומנהלים מתוך החברה. שני דברים בלטו מאוד באירוע הזה: הרוח האנושית והעשייה המהותית.
האנשים והרוח האנושית
קשה היה לפספס את הרגישות והאכפתיות שנכחו בדברים של המשתתפים שיצא לי לדבר איתם במהלך האירוע, ואצל הדוברים הרשמיים באירוע (שהאופי שלו היה לא רשמי בכלל).
הישיבה באולם היתה סביב שולחנות מרובעים. התיישבתי בפינת השולחן, בידיעה שאין לי כוונות להתחתן בשנית. את השולחן בו ישבתי הנחה אודי מלמד, מנהל מערך האיכות של שטראוס. הדבר הראשון שאמר, כשהציג את עצמו, זה שמקום העבודה מאפשר לו להתנהג עם אנשים כמו שהוא מאמין שצריך להתנהג. בחיי שהעיניים שלו נצצו כשהוא אמר את זה.
"חומר הגלם" הערכי הזה הוא גם הבסיס לגישה האחראית שהציגו המנהלים הבכירים שדיברו באירוע. תפסו אותי במיוחד הדברים שאמרה עפרה שטראוס, יו"ר החברה: אנחנו צריכים כל הזמן להסתכל למציאות בעיניים, כדי לראות איפה אנחנו צריכים להשתפר, גם אם אנחנו לא אוהבים את מה שאנחנו רואים.
זוהי גישה מחמירה וראויה, לפיה הנהלת החברה צריכה לקחת אחריות על מחדלים ותקלות, פעולות לא ראויות, נקודות עיוורון והחלטות שגויות, להכיר בהן בפומבי, לפעול בשקיפות לתקן אותן, ולוודא שלא יחזרו על עצמן. היו לשטראוס לא מעט מקרים כאלה בעבר, ויתכן שגם יהיו בעתיד. אבל אני לא מכירה עוד חברה בישראל שלוקחת כזו אחריות על היבטים בעייתיים ופועלת לשיפור שלהם.
אני חושבת שהמהלך סביב מחאת הקוטג' היה הבולט ביותר. בעקבותיו החברה הורידה מחירים וגם החליטה להשקיע 20% מהרווח התפעולי שלה בשיפור תנאי העבודה של העובדים בדרגים הנמוכים. היה גם מקרה סביב מחאת הצליאקים – שהתחיל בהימנעות זהירה של שטראוס מלהתחייב שבמוצרים אין גלוטן – והגיע לפורטפוליו של עשרות מוצרים עם חותמת התחייבות ללא גלוטן. גם נושא הכיתוב על האריזות ותכולת המוצרים, שקיבלו קיתונות של ביקורת ציבורית ורגולטורית בשנים האחרונות, מטופל בצורה דומה (ראו ראיון בגלובס עם פרופ' אייל שמעוני, טכנולוג המזון של שטראוס).
המהותיות
הדבר השני שבלט באירוע נגזר מהראשון, וכבר התחלתי לגעת בו לעיל. כשמנהלי החברה מחויבים להסתכל למציאות בעיניים, ולפעול לשפר את מה שבאמת חשוב למחזיקי העניין ולחברה, התוצאה היא השקעת משאבים בתיקון מה שצריך לתקן, בשונה מהשקעת משאבים בפעילויות שנעים ונחמד לעשות (כגון תרומה לקהילה או מהלכים חברתיים מרגשים אך לא קשורים לליבת העסק).
שטראוס הטמיעה באסטרטגיה העסקית שלה את גישת ה SLTO (ראשי תיבות של 'רשיון חברתי לפעול'), והיא בוחנת אילו מהלכים נדרשים כדי לזכות מדי יום מחדש באמונם של מחזיקי הענין.
בהתאם - יעדים של אחריות תאגידית שזורים בתכניות העבודה השנתיות (מישהי שעבדה בעבר במחלקת משאבי אנוש של שטראוס סיפרה לי שהם ממש "עבדו בזה" – בלמצוא אנשים מאוכלוסיות מודרות כדי לשלב אותן במשרות הפתוחות של שטראוס. היא אמרה שזה היה קשה מאוד, אבל גם מספק ומשמח, כי היא והקולגות שלה האמינו בחשיבות ובנחיצות של הדבר, והרגישו גאווה על כך שמקום העבודה שלהן מקדיש משאבים למטרה זו).
אירוע העשור הנכיח את התחומים המהותיים הרבים בהם שטראוס משקיעה תשומת לב ומשאבים כדי לשפר את ההשפעות שלה, כגון רכש פולי קפה מקואופרטיבים של נשים, שיפור איכות הטיפול בפרות החולבות, שיפור הערך התזונתי של המוצרים, הגדלת הגיוון החברתי בקרב עובדי החברה, חדשנות באריזות ובייצור כדי לצמצם השפעות על הסביבה ועוד...
כלומר, שטראוס משקיעה בנושאים בהם ההשפעה שלה על רווחת מחזיקי הענין היא מהותית ביותר, ואלה לא בהכרח הנושאים הקלים או הזולים ביותר לטיפול. נהפוך הוא. אבל זו המשמעות של התנהלות אחראית.
המידע הזה זמין בדוח האחריות התאגידית העדכני של שטראוס.
לסיכום
מה שעושה חברה לאחראית באמת זה האנשים שמנהיגים אותה ושעובדים בה; התפיסה הערכית שלהם; היכולת שלהם להסתכל למציאות בעיניים. להודות בטעות. לרצות לשנות, ולהיות מוכנים להשקיע את המשאבים הנדרשים לשם כך.
אנחנו כבר יודעים שאין חברה מושלמת. אנשים טועים כל הזמן. אבל יש חברות שלומדות, לוקחות אחריות, יוצרות מנגנונים קבועים להטמעת הגישה המיטיבה. מודדות ומדווחות בשקיפות.
שאפו
זה המקום לתת קרדיט לשתי נשים שמובילות בשטראוס את האחריות התאגידית כפרקטיקה ניהולית ברמה מקצועית גבוהה ביותר, ומהוות גם שגרירות של האג'נדה הזו בקרב המגזר העסקי בישראל ובחו"ל – משימה חשובה מאוד, לדעתי: דניאלה פרוסקי שיאון – מנהלת קיימוּת ותקשורת פנים גלובלית, ואסנת גולן – סמנכ"ל תקשורת, דיגיטל וקיימוּת. המיקום של שתיהן בלב מוקדי קבלת ההחלטות בקבוצה מוכיח עד כמה הקיימות היא חלק מהאסטרטגיה, חלק מהתרבות הארגונית.
מאחלת לאנשי שטראוס שימשיכו לצמוח ולשתף את מחזיקי הענין בלמידה ובצמיחה, ומאחלת לחברה הישראלית עוד הרבה חברות טובות ומיטיבות כמו שטראוס.