תפיסת הקיימוּת אחרה את הרכבת. העתיד תלוי בהשקעה במשאבים טבעיים

האם פרדיגמת הקיימות היא הפתרון למצב? אף כי היטיבה להצביע על הבעיה, אני מסופק אם תתרום לפתרונה.

המשפך נסגר, ההזדמנות הוחמצה, המהפכות החלו

מה מונע מפרדיגמת הקיימוּת להוות חלק מהפתרון? להערכתי יש כאן שני מחסומים השזורים זה בזה: ראשית, אף כי נדמה שזהו רעיון נשגב, פרדיגמת הקיימות שואפת למעט מידי, ומאוחר מדי. ההנחה היא כי קיים חלון הזדמנויות וישנו "משפך" בין הגידול בצריכה לבין התמעטות המשאבים, במסגרתו ניתן עדיין לקיים את הפרופורציות הנחוצות. אולם, הנחה זאת איחרה ככל הנראה את הרכבת. נראה כי דפנות המשפך פגשו זו בזו וסגרו עלינו, ובפועל לא ניתן לעבור ביניהן יותר. עדות לכך נמצאת במשבר הפיננסי והחברתי שאנו חווים מאז שנת 2008, ובהתנהגות מחירי הסחורות בשנים האחרונות.

מה בעצם קרה כאן? מה מאחד את כל התהפוכות הכלכליות והחברתיות של שלוש השנים האחרונות? כלים כלכליים וירטואליים סיפקו אשראי פיננסי, שנועד לספסר במשאבי טבע זולים (לדוגמא: נדל"ן פרברי בארה"ב). הכסף הקל תרם לחוסר יעילות גובר בניצול אנרגיה (אם עקב הגידול בנפח הבינוי, אם כתוצאה מהגידול במרחקי נסיעה, ואם ביעילות כלי הרכב עצמם) ולצריכה מוגברת של משאבים (עכשיו צריך גם ריהוט חדש וגאדג'טים על מנת להתחרות בשכנים החדשים...). ואם יש כסף לכך – למה לא לנצלו?

הגידול הזה הצמיח גם גידול בתעשייה בסין ובתעשייה הפיננסית הוירטואלית של אירופה, ואלו בתורן איפשרו לאוכלוסיות נרחבות נוספות לצרוך עוד ועוד. בינתיים, בעודנו עסוקים בעליית מחירי האנרגיה ובמשבר האשראי האמריקאי, באסיה החלו מהומות אורז שלא זכו לתשומת לב מיוחדת במחזותינו. שנה אקלימית מאתגרת לחקלאות הצטרפה לבעיה חמורה הרבה יותר: חקלאים דישנו פחות את שדותיהם בתגובה למחירי הדשן הגואים, וכמות היבולים צנחה. זה היה הגל הראשון של סערות משברי מזון מתקרבים.

מחיר הנפט הוא לא הבעיה. הוא הסוואה

למעשה, האובססיה שלנו עם מחירי הנפט המאמירים התבררה כמוטעית. צריכת האנרגיה אף פעם לא הייתה הבעיה, כי אם הפתרון בו השתמשנו משך שנים, על מנת להסוות בעיות חמורות יותר של ניצול לא יעיל של משאבים: בכריה, באספקת מים, בייצור חקלאי, בלוגיסטיקה ובמסחר.

למשל, אם קיים מחסור במים – חשבנו שנפתור את הבעיה באמצעות התפלה; אך זהו איננו ייצור "יש מאין", שהרי המחיר משולם בצריכת האנרגיה של התהליך. אם אין בנמצא קרקעות איכותיות זמינות לחקלאות – חשבנו שנפתור את הבעיה על ידי כך שנוביל מים ודשן למרחקים גדולים יותר, לקרקעות שוליות יותר, שיאפשרו המשך ייצור חקלאי. אך גם לכך יש מחיר המתבטא בצריכת אנרגיה לאורך שרשרת האספקה. ישראל מספקת דוגמה מובהקת לניצול לא אחראי של משאבים: בניגוד לחשיבה האסטרטגית של דוד בן גוריון, בנינו על-גבי הקרקעות החקלאיות במרחב הצפוני הגשום של המדינה, בתמורה לייצור חקלאי בקרקעות המדבריות הדלילות של הנגב; את המחיר על כך נשלם במשברי המזון העולמיים הבאים.

החלטות שגויות של ממשלות – בכיה לדורות

מהומות האורז של 2008 באסיה היו הראשונות בשרשרת של מחאות חברתיות, שהחלו לחשוף את החוליות החלשות בחברה האנושית. המשטרים המושחתים שמנעו צמיחה ודמוקרטיזציה במשך שנים, אך נאלצו לקנות שקט באמצעות סבסוד המזון, כבר לא הצליחו לעמוד בפער בין מחירי המזון הגואים לבין ההכנסה הנמוכה לנפש. מהפכות דוגמת האביב הערבי היו בלתי נמנעות עקב כך, וגם מדינות אירופה העניות יותר (כגון יוון), לא הצליחו לעמוד במחיר ההתכווצות של תעשיית הכסף הווירטואלית אשר סיפקה לאירופה צמיחה מדומה, ושהאיצה את הרחקת החקלאות והתעשייה מאירופה.

כמו ישראל, גם אירופה תשלם בעשורים הבאים את מחיר היחס השלילי לחקלאות ולתעשייה של מוצרי-בסיס. פעמוני האזהרה החמורים ביותר מצלצלים במחירי המשאבים והסחורות: מסוף שנת 2006 החלו מחיריהם לעלות באופן משמעותי, ולא שבו להתייצב על המחיר הממוצע והיציב שאפיין אותם מאז סוף מלחמת העולם השניה. זאת למרות המיתון המתמשך, בניגוד לכל תחזית כלכלית, ובשונה מההיסטוריה של כל משבר כלכלי קודם.

אם כן, הבעיה הראשונה עם פרדיגמת הקיימות היא שחלף המועד בו נוכל לעבור במשפך הרב-מימדי שבין צריכה גוברת למשאבים מתמעטים. בשלוש השנים האחרונות הכלכלה הגלובלית נחבטת בדפנות המשפך שנסגרו ושאינן מאפשרות יותר לעבור דרכן. מעתה ואילך לא נוכל להגיע ליציבות חברתית וכלכלית באמצעות אופטימיזציה ושאיפה למיזעור של השפעות סביבתיות. כדי לשרוד נאלץ ללמוד במהרה כיצד יוצרים משאבי טבע.

ההכרח להתייעל מדכא את תשוקת היצירה

 הבעיה השנייה שבבסיס פרדיגמת הקיימות, משמעותית לא פחות. למרבה הצער, השאיפה לקיימות לא מציתה את הדמיון, שכן היא דורשת לייעל את השימוש במה שקיים, ולא מספקת אופקים חדשים היצירה להוויה האנושית. ההיסטוריה והרוח האנושית לא היו מצמיחות את המוזיקה והאמנות, את המדע וההנדסה או את המסחר והתעשייה, אילו שאפו היוצרים הקדמונים לקיימוּת...

ניתן להסביר את כשלון התנועה הסביבתית שנרתמה לקיימוּת כדי לעצור את הרכבת הדוהרת של צריכה וניצול משאבים, בכך שהקיימות לא הציתה את הדימיון ולא עוררה את מיטב המוחות, העסקים והפוליטיקאים לפעולה. אלו שילמו אמנם מס-שפתיים דל למולך הקיימות, אך מנהיגים מעטים נרתמו אליה באמת, או ניווטו את הארגונים שלהם כך שיוכלו להתקדם בבטחה בין דפנות המשפך.

הרוח האנושית ומשאבי האנוש האיכותיים המוקדשים ליצירה ולפיתוח, נמנעו לאורך השנים מלטפל בסוגיות של משאבי טבע, בדיוק בגלל אותו חוסר הלימה בין מחוזות הדמיון והיצירה ובין הפרדיגמה השלטת, פרדיגמת הקיימוּת. דומני שעידן זה עבר – מיטב המוחות בסטארט-אפים, במשרדי אוצר, במכוני מחקר ובארגונים גדולים החלו ליצור אג'נדה חדשה. חלקם קוראים לזה צמיחה ירוקה, אחרים out-greening (יצירה של יתרון תחרותי באמצעות מצוינות סביבתית). אולם הפרדיגמה החדשה טרם זכתה להכרה ולהגדרה מאחדת, ומרבית העוסקים במלאכה ממשיכים לשכון במערה אפלטונית ולכנות את השינוי הנדרש: "קיימוּת".

הסטארט-אפים שיצליחו לפתוח את דפנות המשפך (עוד לא אבדה תקוותנו)

מהן אותן השקעות בהון טבעי ויצירות חדשות אשר אכן תורמות לפתיחת דפנות המשפך? נטיעת עצים בט"ו בשבט מספקת דוגמא, גם אם סמלית, להשקעות שתידרשנה בהון טבעי. עולם הסטארט-אפים מנפיק בשנים האחרונות דוגמאות למודלים עסקיים שיספקו משאבים יש מאין, דוגמת החברה לשימוש משותף ברכב Zipcar (וגם מקבילתה בישראל Car2Go), המלונות הוירטואליים של Airbnb או החלונות שמספקים גם חשמל סולרי של Pythagoras Solar הישראלית. מודלים כאילו ילכו וישתכללו, ויהוו השראה למגוון חדש של יצירות במדע בסיסי, בעיצוב תעשייתי ועירוני, בפיתוח מוצרים ושירותים עסקיים ובמערכות מידע.

העידן הקפיטלסטי הצמיח בתחילת המהפכה התעשייתית את ההון האנושי ועימו את ההון הפיננסי. דומה כי מתוך המשבר הקפיטליסטי הגדול ביותר, צומחת כעת פרדיגמה סביבתית חדשה – פרדיגמה שבבסיסה עומד הון טבעי או natural capital באנגלית. רק לפרדיגמה כזאת, שתצית את הדמיון האנושי ותעורר רבים ליצירה ולהשקעה, יש סיכוי להרחיב באמצעים חדשים וחדשניים את המשפך שנסגר בין צריכת יתר וזמינות פוחתת של משאבים.

ומוטב שעה אחת קודם.

*ד"ר נועם גרסל, מייסד ומנכ"ל של אסיף אסטרטגיות ושל אליסיום - סחר והשקעות בפחמן. שותף בקרן הון הסיכון גריילוק ישראל. בעל תואר דוקטור במדעי איכות הסביבה מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. לשעבר, מנכ"ל מכון הערבה ללימודי הסביבה | noam@assifstrategies.com