בתום תהליך שיתוף קהילת האחריות התאגידית בגיבוש ה- G4, הדור הרביעי והחדש של עקרונות הדיווח, ביקשתי מטליה אהרוני, החברה במועצת מחזיקי הענין של ה- GRI, להתייחס לזוית הישראלית והגלובלית של פרסומי דוחות אחריות תאגידית.

מסתובבת בארץ שמועה על היחלשות מעמדם של הדיווחים לפי עקרונות ה- GRI. הכצעקתה?

בדיוק להפך. מזווית הראיה של ה- GRI, הדיווח הולך והופך ל- Main Stream. כמות הדוחות הולכת וגדלה, בייחוד בשווקים מתעוררים. למעגלי המדווחות מצטרפות חברות שהן חלק משרשרת האספקה של חברות גלובליות, כגון ספקיות של וולמארט, חברות טקסטיל ואפנה וכיוצא באלה, וכן חברות ציבוריות וממשלתיות במדינות כמו סין, יפן, ברזיל, דרום אפריקה, רוסיה – שעבורן הדיווח הוא חלק מכרטיס כניסה לזירה העולמית, למכרזי האו"ם, לסחר העולמי וכולי.

הרחבת הדיווח מתקיימת גם כתוצאה מהתרחבות הרגולציה. בדרום אפריקה, לדוגמא, נדרשות חברות ציבוריות לדווח דוח משולב: פיננסי + חברתי-סביבתי. ממשלות דנמרק, שבדיה וממשלות נוספות, מחייבות בחוק דיווח של חברות ציבוריות. העמקת הדרישות של ה- OECD משפיעה גם היא.

הצפי ליתר רגולציה, כניסת רשות ניירות הערך האמריקאית לתחום (חברים ב- IIRC), יוזמת הדיווח המשולב – כל אלה מדרבנים חברות להיערך מראש ולדווח.

לאור זאת, נראה כי הדיווח ימשיך להיות הביטוי המרכזי לביצועים ולתכניות הקיימות של חברות, ובמיוחד חברות גדולות.

אז בעצם הכל דבש בממלכת הדוחות?

לא הכל. בסיכום שנת 2012 אפשר לציין גם כמה אכזבות: יוזמת הדיווח המשולב IIRC מתקדמת לאט יותר מהמצופה, וככל הנראה תהיה בגדר קוים מנחים בלבד, ולא אינדיקטורים. גם ציפיית ה- GRI מועידת ריו 2012, לפיה ממשלות יאמצו גישה של "דווח או הסבר" – לא התממשה. במקום זה התקבלה החלטה כללית, המתייחסת לחשיבות הדיווח ולמרכזיותו.

בנוסף, הגברת הרגולציה מייצרת כפילויות, וישנן חברות העוברות לדיווחים ספציפים על פי נושאים או לפי קהלי יעד, במקום דוח כולל. כמו כן, מספר לא מבוטל של חברות עברו לדיווח דו-שנתי.

במאי 2013 ישיק ה- GRI את גרסת הדיווח העדכנית G4, ובשבוע שעבר נסגר תהליך השיתוף והתגובה של כלל קהילת האחריות התאגידית, בו לקחת חלק. מה החידושים הצפויים בגירסא זו?

המגמה היא להגיע לגרסא שתעניק משקל גבוה יותר לתפקידם של הנהלות ודירקטוריונים בגיבוש האסטרטגיה ובניהול האחריות התאגידית.

משקל גבוה יותר ינתן גם להיבטי המהותיות: מתקיים נסיון לכוון חברות לדיווח ממוקד יותר, מהותי יותר, המתייחס להשפעות התאגיד בהתאם לסקטור העסקי אליו הוא משתייך.

פרק משמעותי נוסף שמתווסף לגרסת ה- G4 עוסק בנושא שחיתות ושוחד, ובמאמצי החברה למנוע אותם לאורך כל שרשרת הערך שלה.

ציינת שברחבי העולם הדיווח הופך למיינסטרים, אבל נראה שהמגמה בישראל שונה. סקר גלובלי של KPMG (קישור) מלפני שנה דירג את ישראל במקום הכמעט אחרון בשיעור החברות המפרסמות דוחות. לפי נתוני דירוג מעלה 2012, רק 26 חברות פרסמו דוח ב- 2011, כלומר עליה של 2 חברות לעומת 2010. מהם, לדעתך, הגורמים לכך?

אכן מספר הדיווחים השנתי בישראל מצומצם, יחסית. "מדאיג" לא פחות הוא המספר הנמוך של מדווחים חדשים. החולשה הזו ניתנת להבנה בהינתן גודל השוק הישראלי, והיקף ההשקעה הנדרש בדיווח.

מרכיב מהותי של השוני הגדול בינינו למקומות בהם יש עליה בהיקפי הדיווח, הוא היעדר מעורבות של ארגוני חברה אזרחית בתהליך הדיווח. הארגונים החברתיים והסביבתיים היו אמורים לאתגר את החברות, להיות שותפים לדיאלוג, להיות הקוראים, השואלים וגם המחמיאים.

גורם נוסף שנעדר אצלינו לחלוטין משיח הדיווח הינם ארגוני העובדים, שמעורבים מאוד בשיח הזה באירופה ובאסיה, ואילו בישראל אינם לוקחים בו חלק פעיל.

הזכרת בתשובתך את היקף ההשקעה הנדרשת בדיווח לפי עקרונות ה GRI. ידוע שתהליך כזה דורש מהחברות השקעה של עשרות ומאות אלפי ש"ח, וכן מאות שעות עבודה של מנהל/ת האחריות התאגידית. האם זוהי השקעה חכמה, לדעתך?

אין ספק שתהליך הדיווח הוא תהליך כבד, דורש השקעת משאבי ניהול, זמן, וכסף. למרות זאת אני חושבת ששכרו בצידו, שכן הוא מהווה כלי ניהולי רחב, וכלי תקשורתי שאין לו תחליף - לניהול דיאלוג עם מחזיקי הענין של הפירמה.

ככל שחברות ירחיבו את תהליך השיתוף והדיאלוג עם מחזיקי הענין, ולא רק לאחר פרסום הדוח, לארגונים יהיה יותר מקום להשפיע על תהליכים ויותר ענין להגיב לדוחות.

אני גם חושבת שאין אלטרנטיבה ל- GRI כמסגרת דיווח. יתרונה המרכזי של המסגרת הזו, הוא תהליך גיבושה כסך העמדות וההעדפות של כלל מחזיקי הענין.

לסיום, מהי מועצת מחזיקי הענין של ה- GRI בה את חברה?

המועצה היא גוף פורמלי של נבחרים, המייצגים את כלל מחזיקי הענין של ה- GRI על פי אזורים גיאוגרפים וסקטורים חברתיים: עסקים, חברה אזרחית, ארגוני עבודה, וכן ארגוני תיווך מתחום האקדמיה, ציבור וממשל. המועצה דנה ומגבשת עמדות לגבי הנושאים האסטרטגים הנוגעים למדיניות ה- GRI. זו הקדנציה השניה לחברות שלי במועצה.

מידע מקצועי ועדכני בנושא דיווחי אחריות תאגידית, ניתן למצוא בבלוג של איליין כהן csr-reporting

הפוסט דיווחי אחריות תאגידית – לאן נושבת הרוח? הופיע ראשון בשירלי קנטור

בצוֹרֶת בשדות האחריות התאגידית

מי שמכיר את זירת האחריות התאגידית, יכול לזהות בקלות את סימני היובש בעת האחרונה: לקראת החגים לא התקיימו קמפיינים מרגשים של תרומה לקהילה, דוח האחריות התאגידית הדיגיטלי החדש של קבוצת לאומי עלה לאויר בשקט רב, כמו גם קמפיין 2 מיליון סיבות טובות של בנק לאומי, המגזין המסחרי 'אחריות חברתית' של עיתון הארץ יצא לאור כשהוא דל מתמיד – ללא אף כתבה פרסומית של חברה גדולה, ולאחרונה אף התבשרנו שארגון מעלה ביטל את הכנס השנתי לאחריות תאגידית, המתקיים מאז שנת 2000.

מנגד, המונחים 'אחריות תאגידית' ו'ממשל תאגידי' הפכו להיות שגורים בכתבות ובמאמרים בעיתונות הכלכלית, בשיחות במדיה החברתית, ובשיח הציבורי. המאמר של מייקל פורטר ומארק קרמר על יצירת ערך משותף, שפורסם בינואר 2011 ב- Harvard Business Review (לאחר שפורסם בראשונה בשנת 2006) וסוּקר בTheMarker בהרחבה, מצוטט על ידי מנהלים בישיבות-הנהלה ובכנסים. נדמה שהציבור הרחב מתחיל להבין את משמעותה האמיתית של אחריות תאגידית, לשאול שאלות ולהביע ציפיות בנושאים הקשורים לתמחור, שליטה, העסקה, מיסוי.

אבל דווקא עכשיו, כשיש פרטנרים לדיאלוג אמיתי, החברות חוששות לקיים אותו. מדוע? מדוע חברות שמשקיעות משאבים, מזה שנים רבות, בפיתוח האחריות התאגידית שלהן, מרגישות לא מוכנות לדיאלוג הזה? אולי מכיוון שהן התכוננו לדבר הלא נכון.

דירוג מעלה ודוחות GRI – אליה וקוץ בה

עד היום, חברות רבות התייחסו לדירוג מעלה ואל דיווחי אחריות תאגידית לפי פרוטוקול GRI כאל הביטויים (בה' הידיעה) של אחריות תאגידית: סט רחב של פרמטרים שצריך לעמוד בהם ולספר על כך בשקיפות לציבור.

מעטות החברות שהבינו כי הדיווח והדירוג הם רק כלי-עזר לביצוע תהליכים מעמיקים יותר: תהליכי מיפוי ולמידה של ביטויי ההשפעה הישירה והעקיפה שלהן, תוך חקירה פנימית אמיצה, ותוך דיאלוג כן עם מחזיקי ענין. זאת לשם זיהוי בעיות מהותיות, זיהוי הזדמנויות לשיפור, ויצירת מענה אסטרטגי לפערים בין המצוי לרצוי, כולל יצירת מנגנונים ותשתיות שיבטיחו המשך ניהול ערני ועדכני של התחום.

ארגון מעלה והתקשורת הכלכלית עזרו לחזק את המגמה הזו, כשיצרו הילה סביב הדירוג והמדד הבורסאי, סביב דיווחי אחריות תאגידית וסביב כנס מעלה השנתי, שהפך עם השנים מכנס שעיקרו למידה – לכנס נוצץ שמרבה לעסוק בהוקרה. הכנס והדירוג אמנם קידמו את האחריות התאגידית למודעות של המגזר העסקי, אבל כתוצאה מכך, מנהלים רבים מאמינים שלהיות חברה אחראית, משמעו להיכלל בדירוג מעלה. במקום שהדירוג יהווה נקודת מוצא לתהליך – הוא סימן עבור חברות רבות את היעד.

זה כבר לא nice, זה must

אי אפשר להאשים את החברות הישראליות. לא רבות הן החברות בעולם שהבינו את המהות האמיתית של מסע האחריות התאגידית, ופעלו באופן מהותי לשנות את דרכן. מעטים הם המנכ"לים והיו"רים שמכירים בכך שהאנושות ניצבת בפני אתגרים שישפיעו על התאגידים ברמה קיומית, ושהתאגידים יכולים וחייבים לסייע בהתמודדות עמם. נאומה של עפרה שטראוס, יו"ר שטראוס ויו"ר מעלה, בכנס השנתי של BSR  שהתקיים בסן פרנסיסקו בראשית נובמבר – למרות המחאה החברתית, מעיד שהיא מבינה במה מדובר. ראוי שהדברים הללו ייאמרו גם בשיח המקצועי והציבורי בישראל.

עכשיו, כשהשיח הפך לנחלת הציבור הרחב, כשחרם צרכנים הפך לאיום רלוונטי גם בישראל, וכשהרגולטור מעמיק את מעורבותו בשוק, מערכת האילוצים השתנתה. אחריות תאגידית עברה באמת ובתמים מפוזיציה של nice to have לפוזיציה של must have. זה הזמן להפשיל שרוולים ולהיכנס לעובי הקורה.

בחלק השני של הפוסט אביא דברים מעניינים שאמרו מנכ"לים בכנס TheMarker, ואפרט את התפקיד של כל אחד מהגורמים בזירת האחריות התאגידית – ליצירת שיח פרודוקטיבי חדש.

*הערה: בנק לאומי וקבוצת שטראוס הם בין לקוחותי

הפוסט מדוע נאלמו התאגידים? חלק א’ הופיע ראשון בשירלי קנטור

במוצ"ש שלאחר מרתון תל אביב, נחת בתיבת המייל שלי וידויו של מנהל אחריות תאגידית ספורטיבי וערני. כך כתב:

"רצתי ביום שישי במרתון תל אביב – אירוע מסחרי עם המון ספונסרים, דוכנים, ודיילות. בנוסף לעובדה שלא הייתה נגישות לאנשים עם מגבלות, ונאלצתי, יחד עם אדם נוסף, לעזור לאדם בכסא גלגלים להשתמש בשירותים, לא היה באירוע הזה שום סממן של אחריות חברתית או סביבתית.

מי שהכי בלטה בחוסר האחריות שלה היא יצרנית המים המינרלים שהיתה אחת מנותנות החסות הגדולות למרתון. במהלך הריצה ובסופה חולקו למשתתפים בקבוקי מים של חצי ליטר, ולא היה פח מיחזור אחד בכל המתחם, אפילו לא ליד הדוכן הענקי של החברה עצמה!

הדבר מראה שהדרך עוד ארוכה ולמעשה, החברה הזו הכניסה לעצמה 'חצי גול עצמי', כי אני מניח שאני לא היחיד ששם לב לבעית היעדר פחי המיחזור. בעיקר,אותה חברה החמיצה הזדמנות גדולה - כי יכלה, בלי מאמץ רב, להפגין אחריות חברתית-סביבתית ולשפר את המוניטין שלה בעיני עשרות אלפים האנשיםשהיו באירוע".

בלונדון עושים את זה אחרת

דוח הקיימוּת של Virgin London Marathon בשנת 2009 מאפשר הצצה לניהול האחריות התאגידית של האירוע. הנהלת המרתון הכירה בפוטנציאל ההשפעה העצום שיש לאירוע זה, והגדירה את מטרות ניהול הקיימוּת באירוע:

1. להפגין אכפתיות בנושא הקיימוּת

2. לצמצם השפעות סביבתיות של המרתון

3. למקסם מעורבות של מחזיקי ענין מרכזיים (נותני חסות, קבלנים, עמותות, מתחרים, קהל) ביוזמות קיימוּת סביב האירוע

ואכן נושא ההשפעות הסביבתיות נוהל בקפידה, תחת נהלים ומדדים, והתוצאות דווחו לציבור הרחב. בין המאמצים המקיימים שננקטו:

• כל חומרי ההסברה המודפסים של המרתון – הודפסו על נייר ממוחזר.

• כל התקשורת עם הנרשמים לתחרות נעשתה דרך האינטרנט, כדי למזער שימוש בנייר.

• מוכרי הקייטרינג במתחם האירוע התבקשו למכור מוצרי סחר הוגן, ככל האפשר, כדי להפגין אחריות חברתית.

• הותרה מכירת משקאות בבקבוקים מחומר ממוחזר בלבד.

• החולצות שקיבלו מסיימי המרתון בעלות תו WRAP המאשר ייצור אחראי World Responsible Apparel Production

• בשנת 2009 מוחזרה 67% מהפסולת שנותרה בתום האירוע.

התנהלות אחראית אמורה להיות מנת חלקו של כל ארגון. אני בטוחה שאם מארגני המרתון הבא ונותני החסות יקדישו מחשבה מראש לנושא האחריות החברתית-סביבתית של האירוע (במיוחד אם ישתפו בחשיבה מחזיקי ענין, כגון ארגונים סביבתיים וארגונים העוסקים בנגישות), הם יוכלו למצוא דרכים לצמצם השפעות שליליות, ובעיקר - לזהות דרכים להגדיל השפעות חיוביות על הסביבה ועל הקהילה, ולהרוויח גם נקודות זכות תדמיתיות, שכן מרתון הוא אירוע שמהותו היא השפעה חיובית - בריאותית וחברתית. אז למה לא למנף את זה הלאה?

עמיתי, ליעד אורתר, מנכ"ל משותף של חברת היעוץ ביונדביזנס, הפנה את תשומת לבי לקיומה של תוספת מיוחדת לעקרונות הדיווח של ה GRI המיועדת לתחום אירגון האירועים. ניתן למצוא מידע נוסף בקישור זה.

ועכשיו לא נותר אלא לראות איזה מרתון ירים את הכפפה, ולפרגן לו כאן בבלוג.

הפוסט מרתון בלי אחריות חברתית – או – הזדמנות פז שהוחמצה הופיע ראשון בשירלי קנטור