הסוף (בינתיים): מאמר דעה הקורא להסדיר את היחסים בין עסקים ועמותות

אתחיל מהסוף: זה הקישור למאמר הדעה שכתבתי לגלובס, בתגובה למקרה TOM-איקאה-מקאן. המאמר מתייחס לקשרי עמותות-עסקים. הטענה המרכזית שלי בו, היא שמדובר ביחסי כוחות מאוד לא מאוזנים, שגורמים לעתים קרובות לניצול העמותות, מתוך אי הבנה של אופן הפעולה שלהן ושל החשיבות שלהן במרחב החברתי (וגם בגלל שהחברה שלנו מודדת כל דבר לפי כסף ולא לפי ערך. זוהי תוספת שלא נמצאת במאמר...).

במאמר אני מציעה גישה אחרת לניהול יחסי עסקים-עמותות, גישה המתבססת על שותפות שוות-ערך, החותרת ליצירת ערך משותף. אני גם מפרטת את המרכיבים החשובים ליצירתה של שותפות כזו. מדובר במאמר קצר, ואתם מוזמנים לקרוא אותו כאן.

האמצע: כתבה בגלובס על מחלוקת בין המיזם החברתי TOM לבין מקאן תל אביב ואיקאה על קרדיט למהלך חברתי

אחרי שמשרד הפרסום מקאן תל אביב זכה בפסטיבל קאן בפרס אריה הזהב על קמפיין ThisAbles, אותו יצר לחברת איקאה ישראל, ענת ביין, עיתונאית בגלובס, קיבלה מידע על כך שהרעיון לקמפיין ושלבי הפיתוח הראשונים שלו, נעשו עם מיזם TOM (מקבוצת ראות) שבשלב מסוים הוצא מהתהליך, ולא עודכן בהתפתחות שלו, וגם לא ניתן לו קרדיט עליו. ביין חקרה את הסיפור ופרסמה כתבה: קמפיין ההנגשה של איקאה: אחרי הפרסים מגיע הקרב על הקרדיט, שעוררה שיחות ערות בפייסבוק.

השיחות בפייסבוק, בעקבות הכתבה, התקיימו בעיקר בקרב אנשים הפעילים במגזר החברתי. אנשי ענף הפרסום מילאו פיהם מים, למעט 3 אנשים. עקב כך, ענת ביין פרסמה בגלובס טור דעה על השתיקה ההרסנית של ענף הפרסום במחלוקת על הקרדיט לקמפיין איקאה.

ההתחלה: נקודת החיבור שלי לכל הסיפור, מהפגישה בה עלה הרעיון להנגשת מוצרים לאיקאה

את הדברים הבאים פרסמתי בפוסט בפרופיל האישי שלי בפייסבוק. ניתן להיכנס לפוסט כדי לקרוא את התגובות. אני מעתיקה לכאן את הטקסט המלא, כדי להקל על מי שלא רוצים להיכנס לפייסבוק.

ככה לא עושים אימפקט חברתי, וזו ממש לא אחריות תאגידית. פוסט ארוך על סיפור מרגיז, עם המלצה לחברות שרוצות לעשות טוב.
--
כשראיתי את הקמפיין של איקאה בחודש מרץ השנה, הופתעתי. לא מעצם הרעיון המופלא, שאותו העליתי בעצמי בפגישה שהתקיימה לפני 3 שנים בדיוק עם ספי אטיאס, אז מנכ"ל TOM: Tikkun Olam Makers, אלא מכך שהקמפיין יצא לאור, בסופו של דבר, אחרי שהיה נדמה שאיקאה ירדה ממנו. ולא רק זה, אלא שהוא יצא לאור בשיתוף פעולה עם ארגונים חברתיים שאינם TOM: מילב"ת ונגישות ישראל (ארגונים נהדרים שאני מעריכה ומוקירה וחברה אישית של העומדים בראשם, אבל זה לא קשור).

ההפתעה לוותה בתחושת אכזבה וכעס, ובעיקר פליאה: איך זה קרה? החברים ב TOM - ספי ודניאל (שהחליף בהמשך את ספי כמנכ"ל) - לא ידעו להסביר מה קרה אחרי שאיקאה נעלמה להם באמצע תהליך של 7 חודשים, בו גיבשו תכנית לשת"פ והציגו אותה עם מקאן לאנשי איקאה במספר פגישות (אני השתתפתי באחת מהן).

אחרי הזכיה של הקמפיין הנפלא הזה בפסטיבל היצירתיות בקאן לפני מספר ימים, ענת ביין, עיתונאית פרסום ושיווק בגלובס שידועה בחיישני-אתיקה רגישים במיוחד, החליטה לבדוק את הנושא. מה שהיא מצאה זה שמשרד הפרסום מקאן טוען שהוא למעשה יזם המהלך (בעקבות רעיון של אלדר - קופירייטר במשרד, שגם מככב בקמפיין וגם עלה לבמה בקאן לקבל את הפרס וריגש את כולם, ובצדק), ושמקאן ראה ב TOM ספק בלבד, ספק שהתהליך מולו "נראה קיקיוני וחובבני", ולכן בשלב מסוים מקאן בחר לעבוד עם "ספק" אחר. כלומר, עם ארגונים חברתיים אחרים.

כמו שנאמר בכתבה (שגם אני מצוטטת בה), להצלחה הרבה אבות (וגם אמא), ובהחלט יתכן שהרעיון של יצירת עזרים שיתאימו את המוצרים של איקיאה לאנשים עם מוגבלויות נבט בכמה מקומות במקביל. מבחינה כרונולוגית, כנראה הנבט שלי היה ראשון. או לא. זה ממש לא הסיפור כאן.

הסיפור הוא על דרך ההתנהלות אחרי שהרעיון נולד וגובש לכדי הצעה לתכנית עבודה. בראש ובראשונה, ההתיחסות של מקאן אל TOM כאל ספק. הרי מהלך חברתי הוא שיתוף פעולה בין חברה/מותג (איקאה) לבין שותף חברתי שמביא את הצרכים ואת המומחיות מהשטח. ההתיחסות לארגון חברתי כאל ספק היא אינסטרומנטלית, שלא לומר צינית (בעיני). היא מבטאת חוסר הבנה של רעיון יצירת אימפקט חברתי בשיתופי פעולה בין מגזר עסקי וחברתי. הדרך בה חברת מקאן נהגה ב"ספק" שלה - נעלמה ולקחה את הרעיון שגובש יחד במשך מספר חודשים, לטובת עבודה עם "ספקים" אחרים - משקפת נורמת התנהגות רווחת של כוחנות תאגידים גדולים כלפי ספקים קטנים וחלשים מהם. אני מכירה את זה מהבית, לצערי.

כשמדברים על יצירת אימפקט חברתי, מתייחסים לשלוש רמות השפעה: הרמה המשמעותית ביותר היא דרך השפעת המוצר/שירות; לאחריה - השפעה דרך ההתנהלות השוטפת של התאגיד מול מחזיקי הענין שלו; השלישית, השולית יחסית לשתי האחרות, היא השפעה דרך מהלכים תקשורתיים ופילנתרופיים - שגם להם יש פוטנציאל להיטיב.

איקאה וגם מקאן הצטיינו באימפקט המיטיב של המוצר, אבל נכשלו באימפקט של ההתנהלות מול מחזיקי ענין. גם אם לא מדובר בסיפור של שחור-ולבן, אלא ברשומון של מספר נקודות מבט, זה עדיין לא מונע את ההכרח להתנהל בצורה הוגנת, שקופה ומכבדת מול שותפים, בכל שלב. בפרט כשמדובר בארגון חברתי.

היתה לי הערכה אדירה לאיקאה - על הדרך בה היא מתנהלת ועל ההשפעה המיטיבה שלה בשלל מישורים. הערכתי גם את היצירתיות של מקאן, שיצא לי מספר פעמים לעבוד איתם הודות ללקוח משותף. אבל עכשיו אני מרגישה בעיקר אכזבה. יצירתיות וכוונות טובות לא יכולות לבוא במקום הוגנות.

אני מכירה ומוקירה את קבוצת ראוּת ואת TOM מזה שנים רבות. אני מכירה את מתודולוגית הפעילות של TOM. הארגון הזה עושה קסמים בעשרות מדינות, ומשפיע לטובה על חייהם של מאות אלפי אנשים עם מוגבלויות, באמצעות המודלים שמפותחים במייקאתונים של TOM. הוא מביא הרבה גאווה וכבוד לישראל, כשהוא מפיץ ברחבי העולם את הרעיונות, המתודלוגיה והפרקטיקה של פיתוח מוצרים לאנשים עם מוגבלויות. בקרו באתר ותראו בעצמכם: https://tomglobal.org/

מבחינת התוצאה: אימפקט מיטיב על אנשים עם מגבלויות - אין ספק שהקמפיין של איקאה הוא סיפור הצלחה. מבחינת הדרך: יש כאן סיפור שצריך ללמוד אותו בלימודי מנהל עסקים באקדמיה, וגם בכל חברה שרוצה לפתח פעילות אחריות תאגידית, שיווק חברתי, או אימפקט חברתי: לא זו הדרך.

וזה פוסט שכתב בנושא גידי גרינשטיין, מייסד ונשיא קבוצת ראות

הפוסט הדרך הנכונה לשת”פ בין עסקים וקהילה – מאמר דעה בגלובס בעקבות משבר הופיע ראשון בשירלי קנטור

האם תרומת עסקים לקהילה צריכה להיות וולונטרית או מחויבת בחוק? האם נכון שחברות יתרמו לנושאים שקשורים למומחיות ולאינטרסים שלהן, או שמוטב לנתק בין תועלת עסקית לתועלת חברתית? אלו שתיים מהשאלות שעלו לדיון בסדנת CSR מרתקת בה השתתפתי בהודו.

מה פתאום נסעתי לסדנת CSR בהודו?

ההזמנה לסדנא ע"י גליה פיט, מנכ"לית המכון למשפט ופילנתרופיה בפקולטה למשפטים באוני' ת"א, היתה הפתעה משמחת מאוד. גליה ביקשה שאציג תמונת-מצב ישראלית של אחריות תאגידית ושל CSR, כדי שיהיה רפרנס לדיון-השוואתי עם המצב בהודו.

הסדנא היתה פרי שיתוף פעולה בין המכון למשפט ופילנתרופיה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, לבין המרכז למשפט ומיסוי תאגידי באוניברסיטת נלסר למשפט. השת"פ המיוחד הזה נולד בעקבות היכרות מקצועית בין פרופ' נטע זיו, היו"ר הנכנסת של המכון, לבין פרופ' אמיתה דנדה (Amita Dhanda) מאוני' נלסר.

אוניברסיטת נלסר בהיידרבאד נחשבת לאחד משלושת בתי הספר למשפט המובילים בהודו. היידרבאד (קצת מזרחית לפונה) היא עיר הבירה של מדינת טלנגנה וגם של מדינת אנדרהפרדש, חיים בה מעל 9 מיליון אנשים, וממוקמים בה מטות של תאגידים הודיים וגלובליים גדולים.

הסדנא התקיימה בתוך קמפוס ירוק ושליו, ונמשכה יומיים. השתתפו בה כארבעים איש ואישה מישראל ומהודו, בהם חוקרים מהאקדמיה, משפטנים, ומנהלי/מנהלות אחריות תאגידית של תאגידים גדולים (במונחים ישראליים: תאגידים ענקיים) – מה שיצר דיון פורה מנקודות מבט מגוונות, ומה שאפשר לי להכיר א.נשים מקסימים ומעניינים.

ניתן למצוא כאן את קובץ סיכום הסדנא (באנגלית).

מימין לשמאל: פרופ' הדס ממן-שטנדל, ד"ר רם פישמן, גרי זוסמן, פרופ' נטע זיו, שירלי קנטור, עו"ד גליה פיט

המקרה ההודי: חוק המחייב "תרומה" לקהילה בגובה 2% מהרווחים – בלי תועלת עסקית

בשנת 2014 עבר בהודו תיקון לסעיף 135 בחוק החברות, המחייב חברות עם מחזור בגודל מסוים ומעלה להקדיש מדי שנה 2% מהרווחים שלהן למטרות חברתיות במרחב הגיאוגרפי בו הן פועלות (החוק תקף לחברות הודיות ולחברות זרות הפועלות בהודו). התרומה צריכה להיות בכסף, ולא במוצרים או בשווי שעות התנדבות של עובדים.

ההסדר הזה בחוק נקרא CSR (ראשי תיבות של Corporate Social Responsibility), למרות שהוא לא נוגע להיבטים של אחריות חברתית של עסקים, כגון רווחת עובדים, אתיקה, השלכות חברתיות של מוצרים/שירותים ושל שיווקם וכו'. יתרה מכך, אסור שהכסף המועבר לקהילה ייצור ערך לביזנס: לא יח"צ, לא חיזוק ערכי המותג, לא העצמת לקוחות/צרכנים, לא קידום רווחת העובדים. הוא חייב ליצור ערך לקהילה בלבד. לכן חברות בהודו מבחינות באופן חד בין פעילות CSR (העברת כסף לקהילה על בסיס החוק) לבין פעילות קיימוּת / אחריות תאגידית.

חשוב לציין שחברות יכולות להמשיך לקיים פעילויות השקעה חברתית שיוצרות גם ערך עסקי, ושאינן קשורות לחוק החדש. מנהלי ומנהלות האחריות התאגידית שהשתתפו בסדנא, אמרו שבמידה רבה התקציב של סעיף ה-CSR התווסף לתקציבים שהתאגידים הקצו לפני כן לפעילות בקהילה. כלומר – רובם לא ביטלו את הפעילויות הקודמות (שיצרו גם ערך עסקי), אלא צמצמו אותן במידה זו או אחרת.

תוכלו לקרוא כאן פוסט קצר שכתבתי בפייסבוק על מספר פעילויות חברתיות מעניינות שהוצגו במפגש.

המקרה הישראלי: פעילות חברתית עם תועלת עסקית

כשהצגתי דוגמאות של פעילויות חברתיות של עסקים בישראל, הדגשתי מאוד את הערך העסקי שהפעילויות האלה יוצרות, ואת העובדה שהפעילויות האלה מפותחות, לעתים קרובות, ביוזמה או בשיתוף של יחידות עסקיות שונות, ולא רק ע"י מחלקת קשרי קהילה / אחריות תאגידית. לדעתי, זוהי הגישה שמבטיחה פעילות איכותית יותר (נשענת על חוזקות מקצועיות של הביזנס), ומגדילה את סיכויי ההצלחה וההמשכיות של הפעילות (כי לחברות יש בכך אינטרס ברור).

שקף הקייס סאדיז שהצגתי בסדנא - פעילויות חברתיות של עסקים בישראל: שם החברה, מעליו - המחלקה שמובילה/יזמה את המהלך, מתחתיו - התועלות העסקיות

משתתפים רבים הסכימו עם הגישה הזו. אחד מהם תהה, בהתייחס למיזם החברתי של Oral-B שמסבסד מברשות שיניים חשמליות לכל ילד/ה בישראל בגיל 3-6, כדי לצמצם את בעיית החורים בשיניים: מתי פעילות שיוצרת גם ערך חברתי וגם ערך עסקי מפסיקה להיות מוגדרת כחברתית? השבתי שלדעתי אין זה משנה איך היא מוגדרת. כל עוד היא יוצרת אימפקט חברתי ברור, הרי שזה נהדר שהיא יוצרת גם ערך שיווקי/עסקי, כי זה מגדיל את הסיכוי שהיא תימשך. אני מקווה שזה הכיוון אליו מתפתחים תאגידים רבים: יצירת ערך משותף כאסטרטגיה עסקית. האתגר בהגדרה של "חברתי" יהיה רלוונטי יותר, כנראה, לאפיון התקציב המושקע בפעילות (תרומה? הוצאה שיווקית?)

מה יעדי ה"תרומה", והאם היא נועדה להחליף אחריות של הממשלה?

סעיף ה- CSR נועד לקדם צמיחה מכלילה בהודו, מדינה ענקית (תת-יבשת) בה חיים 1.3 מיליארד איש, 37% מהם מתחת לקו העוני! ממשלת הודו אימצה את יעדי הקיימות של האו"ם (SDGs) וגזרה מהם תכנית לאומית. הכסף שהחברות מעבירות במסגרת החוק, צריך לתמוך בהשגת היעדים האלה.

מטרת החוק ואופן פעולתו יכולים לעורר התפעלות והערכה כלפי הממשלה שאימצה את יעדי הפיתוח של האו"ם, ושרותמת אליהם תאגידים באופן מנדטורי. אימוץ ה SDGs ע"י ממשלת ישראל, למשל, נמצא די בראשיתו, ממוקד בעיקר בהיבטים סביבתיים, ולא מציג ציפיות ברורות כלפי המגזר העסקי.

עם זאת, מטרת החוק ההודי ואופן פעולתו מעוררים גם תהיות וביקורת. למשל, הטענה שמדובר בעצם במס חברות, המתווסף על המס הקיים כיום (30% לחברות מקומיות). כפי שהציע אחד ממשתתפי הסדנא: אפשר לקרוא לשני האחוזים האלה מס SDGs.

בסדנא עלתה השאלה: כיצד יתכן שיעדים חברתיים-לאומיים עברו לטיפולם של תאגידים, אשר אין להם התמחות בפתרון אתגרים חברתיים (בפרט כשאסור להם להעביר את הכספים למטרות הקשורות לתחומי הליבה שלהם), ואין להם ראיה של מכלול הצרכים ברחבי המדינה? האם ראוי (מבחינה מוסרית-חברתית) ונבון (מבחינה מעשית-אפקטיבית) שתאגידים יחליפו את הממשלה במימונם ובקידומם של פתרונות חברתיים?

בהקשר זה חשוב להדגיש שוב שהממשלה נתקלת בקושי אמיתי להציע שירותי רווחה ראויים באופן שיוויוני, ועוד הרבה לפני התיקון בחוק החברות, תאגידים לקחו על עצמם משימות חברתיות תשתיתיות (כגון הקמת בתי חולים ומרפאות לרווחת הציבור, מוסדות לימוד וכו').

לא הגענו למסקנה חד משמעית, אבל ברור שבעוד שלממשלה יש אחריות רחבה ויכולת חלוקה מחדש של כספי המסים, הרי שלתאגידים יש יכולות של יעילות, חדשנות ויצירתיות בפתרון בעיות – אשר יכולות לסייע לקדם פתרונות חברתיים (מה שמזכיר את הנתון המדהים במחקר של חברת אדלמן, לפיו 51% מהמשיבים סבורים שתאגידים ומותגים יכולים לפתור בעיות חברתיות טוב יותר מאשר ממשלות).

היבט מעניין נוסף של יישום החוק: חלק מהחברות בהודו מבצעות את סעיף ה- CSR באמצעות העברת כספים לארגונים חברתיים (עמותות), והבעיה העיקרית שהתגלתה היא יכולת מוגבלת של ארגונים אלה להביא לתוצאות המובטחות (כאן התפתח דיון בצורך בהתמקצעות היכולות למדוד אימפקט חברתי). לעומת זאת, חלק מהחברות מבצעות את החוק באמצעות הפעלה ישירה של פעילויות בקהילה, ולמעשה צריכות לפתח מומחיות חברתית.

האם רגולציה של תרומה לקהילה היא דבר רצוי גם בישראל?

לאחרונה פורסם דוח ראשון מסוגו של המכון למשפט ופילנתרופיה באוני' ת"א ושל ארגון מעלה, הסוקר את תמונת-מצב התרומות של חברות ציבוריות בישראל בשנים 2013-2017. התמונה, איך לומר, לא מרנינה: פחות ממחצית החברות שנסחרו בת"א בשנת 2017 דיווחו על תרומה. גובה התרומה הממוצע של אלו שדיווחו עומד על 0.35% (לעומת סטנדרט עולמי של 1%), ורבע מהתרומה אינו בכסף אלא בשווה-כסף (מוצרים, שירותים, שעות התנדבות). בנוסף - קיים פער בין דיווחי התרומות כפי שעולים מהדוחות הכספיים, לבין הדיווח על תרומת החברות הציבוריות לרשות המיסים.

ואם תהיתם מדוע ארגון מעלה עוסק בתרומות לקהילה, שהרי אחריות תאגידית לא שואלת מה תאגידים עושים עם הכסף שהרוויחו, אלא איך הם מרוויחים את הכסף הזה, אז הנה התשובה מתוך הדוח:

"גם אם התרומה לקהילה מצד חברות עסקיות מהווה רק חלק ממכלול האחריות התאגידית המצופה מהן, הרי היא מהווה לרוב את השלב הראשון באימוץ והטמעה של מכלול הממדים של אחריות תאגידית של חברות עסקיות".

אשרי המאמין. לצערי הרב, למדתי לאורך השנים שחברות רבות מדי נעצרות בסף של תרומה לקהילה ולא ממשיכות לפתח את האחריות התאגידית.

מחברי הדוח ממליצים כי

"גופי הרגולציה השונים בישראל יבחנו פורמט דיווח אחיד, מפורט ופשוט, המתייחס באופן נפרד לתרומה כספית, תרומה בשווה כסף והתנדבות עובדים".

ודאי תסכימו שזה הרבה פחות קשוח מאשר חוק המחייב להעביר לקהילה 2% מהרווח. ובכל מקרה, שקיפות היא סטנדרט מתבקש, במיוחד בחברות ציבוריות.

תובנות שמהדהדות בי מאז הסדנא בהודו

• יצירת ערך משותף היא אחלה גישה להתנהלות עסקית חכמה ומיטיבה, וחשוב לחשוף אליה כמה שיותר מנהלים.ות וסטודנטים.ות.
• יש חשיבות גדולה לקיום שיח מקצועי ומפרה בין האקדמיה לשדה בהיבטים השונים של אחריות תאגידית, כשפילנתרופיה היא אחד מהם. זה המקום לפרגן לאגודה הישראלית לחקר אחריות תאגידית וקיימות בעסקים, ולייחל למפגשים פוריים השנה.
• מדידת אימפקט חברתי היא מיומנות-חובה לכל מי שעוסקים בתחום.

פוסטים קצרים בפייסבוק שכתבתי מהודו ניתן לקרוא בקישור זה.

תודות

תודה מכל הלב לגליה  פיט ונטע זיו על ההזמנה לסדנא, שהפכה למיני-מסע פנימה והחוצה.
תודה לצוות האקדמי המקסים בנלסר על האירוח ועל פתיחת הראש והלב.
תודה לגרי זוסמן שאיפשר לסדנא הזו להתקיים.
ותודה אחרונה חביבה – לחברות וחברי הקהילה המקצועית בישראל, שנתנו לי מידע רב לקראת הנסיעה, ועזרו לי לבנות את התוכן שהצגתי בסדנא: רויטל ביתן מאינטל, טיליה תורן מפרטנר, נעמה גלעדי מ PG, רמי שר שלום מפעמית, צוות מומנטום, צוות מעלה, צוות ציונות 2000, וחברי קבוצת אחריות תאגידית בפייסבוק, שהצביעו על הרבה מאוד פעילויות חברתיות של עסקים.

הפוסט מה למדתי בסדנת CSR בהודו על פילנתרופיה של עסקים בישראל? הופיע ראשון בשירלי קנטור

אפליה וגזענות, בזבוז מזון, הזדקנות האוכלוסייה, הכנה למהפכה התעשייתית הרביעית, כמויות אדירות של פסולת מזהמת - האם המגזר העסקי הוא זה שיעזור לפתור את האתגרים החברתיים הבוערים בעולם ובישראל?  אם עד לפני מספר שנים התשובה הרווחת הייתה "מה פתאום?" נראה שכיום יותר אנשים וגופים סבורים שתפקידן של חברות, פרטיות וציבוריות, משתנה. הן יכולות ואף צריכות לקחת חלק פעיל בעיצוב ההווה והעתיד החברתי. וזה לא במקום להרוויח כסף, זה הולך מצוין עם עשיית רווחים.

קובץ PDF של המאמר בעברית להורדה בקישור זה

פורסם במקור במגזין של חברת פרופימקס, בעריכת הדס רז. איור: עומר הופמן

Click here for the English version

הפוסט ההזדמנות הגדולה של חברות עסקיות נמצאת באתגרים החברתיים הבוערים הופיע ראשון בשירלי קנטור

לאחרונה התקיים בקבוצת אחריות תאגידית בפייסבוק שיח סוער סביב הפסקת ההתקשרות העסקית של חברת מקס ברנר (מקבוצת שטראוס*) עם סטודיו אנד ג'וי - עסק חברתי לשזירת פרחים ומשלוח מתנות, המעסיק אנשים עם מוגבלויות. הדיון, שגלש מחוץ לרשת לשיחות אישיות עם מנהלי אחריות תאגידית, עורר דילמות אמיתיות ותגובות כועסות, ולכן החלטתי להקדיש לו פוסט.

לקראת הכנת הפוסט שוחחתי באופן אישי עם נדב עטיה, היזם והמנכ"ל של אנד ג'וי, ועם דניאלה פרוסקי שיאון, מנהלת האחריות התאגידית של קבוצת שטראוס, כדי להיטיב להבין את ההתרחשויות מעבר למידע שדווח בתקשורת.

תיאור המקרה

המקרה נחשף בתאריך 3.3.14 בבלוג 'אישה עובדת' של העיתונאית טלי חרותי-סובר, בתוך מיתחם הבלוגים של עיתון הארץ. לפי חרותי-סובר, עקב החלטה עסקית-אסטרטגית של חברת מקס ברנר להפסיק לעבוד עם מפיצים קטנים ולהתמקד במכירת מוצריה דרך חנויות הרשת בלבד, הפסיקה החברה את התקשרותה עם יותר מ- 70 ספקים, ובהם סטודיו אנד ג'וי.

בשיחתי עם עטיה הבנתי כי נסיונות חוזרים ונשנים שלו לשנות את רוע הגזירה (במיוחד לאחר שנודע לו שחברת מקס ברנר בחרה בכל זאת להמשיך לעבוד עם מפיץ אחד: ZER4U), לא צלחו. אחת הדרכים באמצעותן ניסה להשפיע על החלטת החברה היתה באמצעות פניה לתקשורת עם הסיפור. בסופו של דבר, הנהלת מקס ברנר לא חזרה בה, וחרותי-סובר פרסמה מאמר ציני ובקורתי כלפי התנהלותה של שטראוס בפרשה, כשהיא מאשימה את החברה ביומרנות:

"לחברה עסקית מותר לעשות הכל במסגרת החוק. היא יכולה להחליט מהם ערוצי ההפצה שלה, לבחור ביניהם ולשנותם בכל עת. רק ההתיימרות, ההתיימרות שאמורה לגרום לנו לחבב את החברה הזו ולקנות ממנה יותר כי היא כל כך חברתית, רק ההתיימרות מאכזבת. הצהרתם משהו? תעמדו בו"

מעל 80 תגובות, רובן זועמות על שטראוס, נכתבו בבלוג למאמר של חרותי-סובר. בנוסף, המאמר הומלץ לקריאה על ידי 1,300 איש, ושותף על קירות הפייסבוק שלהם, כשחלק מהשיתופים עוררו דיונים ביקורתיים כלפי שטראוס.

בעד ובנגד

בדיון שהתפתח בעקבות מקרה זה בקבוצת אחריות תאגידית בפייסבוק, עלו שני טיעונים מנוגדים:

המצדדים בהחלטת מקס ברנר טענו כי גם אם לחברה מסוימת יש נכונות לשלב שיקול חברתי-ערכי בתוך ההחלטה העסקית, הרי שהשורה התחתונה העסקית היא המכרעת. דהיינו, אם הערך החברתי סותר את הערך העסקי (במקרה של מקס ברנר – עבודה עם ספק מקומי קטן סותרת את האסטרטגיה העסקית החדשה), הרי שלא נכון לשמור על הערך החברתי רק מסיבה ערכית, כי לא תהיה לפעילות כזו קיימוּת כלכלית (לחברה לא תהיה יכולת כלכלית להמשיך לתמוך בה).

המתנגדים להחלטת מקס ברנר טענו כי אם החברה תופסת עצמה כחברה עם אחריות חברתית (ומצהירה על עצמה ככזו), הרי שעליה להעדיף שיקול חברתי, גם אם הוא לא עולה בקנה אחד עם השיקול העסקי הטהור. "בשביל תאגיד בגודל כזה, השארת המערך באנדג'וי - גם אם התוצרת משם תנותב כתרומה, זה לא משהו שיפיל את המאזן." כתבה אחת המשתתפות בדיון בפייסבוק.

רוב מנהלי האחריות התאגידית הציגו את הטיעון הראשון. רוב האנשים האחרים, גם בתגובות למאמר בבלוג של חרותי-סובר, הציגו את הטיעון השני. האם יש משהו שמנהלי אחריות תאגידית יודעים, ואחרים לא? כנראה שכן.

(מ)איפה הכסף? ההבדל בין יצירת ערך משותף לבין תרומה לקהילה

הדיון הזה מחדד את ההבדל בין עקרון התרומה לקהילה לבין עקרון יצירת הערך המשותף Creating Share Value. בעוד הראשון מנסה לתת מענה רק לצורך חברתי בקהילה, הרי שהעקרון השני מנסה לתת מענה לצורך חברתי, בד בבד עם מתן מענה על צורך עסקי, הקשור לליבה העסקית של החברה (מוצרים, שירותים, תהליכי ייצור וכו'). כל עוד שני הצדדים מקבלים מענה לאינטרסים שלהם, הפעילות תישמר לאורך שנים ואף תתפתח. התקציב של פעילות מסוג זה, אמור להגיע מהיחידה העסקית הנהנית מתוצרי השת"פ (כגון, מחלקת הרכש המקיימת התקשרות עם "ספק חברתי"), ולא מתוך תקציב התרומות של החברה.

השאיפה של מנהלי האחריות התאגידית היא להטמיע את עקרון יצירת הערך המשותף בכל היחידות העסקיות בארגון, ולהפוך אותו לחלק משיגרת קבלת ההחלטות בהן. הם חותרים לכך שהאינטרס החברתי ישולב בראיה הכוללת של הארגון, ולא יישאר בתוך הנישה הקטנה של מחלקת אחריות תאגידית, שהיא גם בעלת תקציב קטן, ביחס לתקציבי היחידות העסקיות.

אבל אליה וקוץ בה: מרגע שהאינטרס העסקי והחברתי כרוכים זה בזה, שניהם צריכים להתקיים במקביל. אם אחד מהם חדל מלהתקיים, הרי שיש לשנות את השותפות או להפסיק אותה.

המוטו של סטודיו אנד ג'וי, כפי שכתוב באתר האינטרנט שלו, וכפי שנדב עטיה חוזר ומדגיש בהזדמנויות שונות, הוא "אל תתרמו לנו – קנו מאיתנו". לכן גם האינטרס של אנד ג'וי אמור להיות הישענות על אינטרס עסקי של לקוחותיו, ולא על טוּב-לבם של המנהלים ועל תקציב הפילנתרופיה שלהם. עטיה מכיר בכך. הוא קיווה שאולי הנהלת מקס ברנר תוכל למצוא בכל זאת נתיב עסקי לשימור הקשר עם אנד ג'וי, אך זה לא קרה.

ואילו חרותי-סובר התייחסה לשיקול העסקי של מקס ברנר כלא רלוונטי – הן בשל המשמעות הכספית הזניחה שלו, לכאורה, עבור החברה ("שטראוס הגדולה עומדת להתמוטט. רק המוגבלים של סטודיו אנדג'וי עומדים בינה ובין שורת הרווח. חמשת העיוורים שאורזים את מוצרי מקס ברנר הם הם אבן הנגף לתוכנית אסטרטגית שתכבוש את העולם"), והן בשל העובדה שהוא סותר, לכאורה, את ההצהרות החברתיות ("הפער בין ההצהרות של שטראוס, הנאמרות תחת כל עץ קקאו, ליכולתה לעמוד במבחן פעוט כמו שמירה על מקום עבודתם של מספר קטן של בעלי מוגבלויות... זועק לשמיים").

האם הפסקת התקשרוּת עם ספק חברתי סותרת את האחריות החברתית?

האחריות החברתית של שטראוס מתבטאת בתפיסה כוללת שיש לה ביטויים שונים (להרחבה – ראו דוח אחריות תאגידית באתר החברה): החל בדרך ההתנהלות בתוך הארגון ועם מחזיקי הענין שלו, עבור ביוזמות ליצירת ערך משותף עם גורמים מחוץ לארגון, וכלה בתרומה לקהילה. החלטה עסקית שיש לה השלכות שליליות על גורמים בקהילה אינה סותרת, לדעתי, את התפיסה החברתית, כל עוד היא נעשית לאחר בחינת השלכות וחיפוש חלופות המצמצמות את הנזק, וכל עוד היא מבוצעת תוך דיאלוג מכבד עם אותו גורם בקהילה.

בשיחתי עם דניאלה פרוסקי-שיאון, הבנתי שנעשו מאמצים למצוא פתרונות חלופיים לביטול ההתקשרות עם אנד ג'וי – מתוך הכרה בחשיבותה של ההתקשרות, עבור כל המעורבים בדבר. משלא נמצאו פתרונות, התקבלה החלטה להפסיק את ההתקשרות.

האמון נסדק

אחת ההשלכות השליליות של המקרה המקרה הנדון היא פגיעה במרקם היחסים והאמון בין השחקנים במרחב האחריות התאגידית: בראש ובראשונה - מנהלי אחריות תאגידית, מנהלי ארגונים חברתיים, ומנהלי עסקים חברתיים, אך גם עיתונאים ופעילים חברתיים.

מספר מנהלי אחריות תאגידית אמרו לי שהתקדים הזה יוצר מצב בו חברה המתקשרת עם ספק חברתי הופכת להיות שבויה שלו, שכן אם היא תרצה להפסיק את ההתקשרות, הוא עלול להכפיש אותה בתקשורת. הם אמרו שאיום זה יהפוך להיות שיקול משמעותי בקבלת החלטות עתידיות בדבר התקשרות עסקית עם גורם חברתי.

שתי המסקנות המרכזיות שלי מהאירוע ומהשיח שהתפתח סביבו

1. יצירת ערך משותף היא אתגר מורכב.

על מנת להצליח בו, חשוב להבין את הרעיון לעומקו, ולהפוך אותו לעניינם של מנהלים נוספים בארגון, תוך הבנת מכלול המשמעויות בטווח הקצר – אך בעיקר בטווח הארוך. גם אנשי ארגונים חברתיים (או עסקים חברתיים) החפצים ביצירת שיתופי פעולה עם המגזר העסקי, צריכים להבין את הנושא לעומקו. (לנוחיותכם, הנה קישור למאמר המקורי של פורטר וקרמר, שמסביר את העקרון בהרחבה).

2. דיאלוג מכבד ומתמשך בין כל הגורמים במרחב הפעילות, ומתן מידע מקיף ומדויק אודות המצב, הם תנאי-יסוד הכרחיים לקיומם של שיח ושל פעילות בתחום האחריות התאגידית.

במקרה הנוכחי, חרותי-סובר ציינה כי שטראוס ניסתה למנוע את פרסום הכתבה. גם בשיח בקבוצת האחריות התאגידית לקח זמן רב עד שפרוסקי-שיאון הגיבה לדברים. משהגיבה, שפכה אור חדש על הדברים, ופירטה עובדות שמשתתפי הדיון לא היו מודעים לקיומן.

הפוסט מקרה מקס ברנר ואנד ג’וי – איפה נגמר העסקי ומתחיל החברתי הופיע ראשון בשירלי קנטור