באוגוסט 2019 התקשורת הכלכלית והרשתות החברתיות סערו, כשהשולחן העגול של העסקים בארצות הברית, המאגד 181 מהחברות הגדולות במדינה, פרסם הצהרה בומבסטית על הייעוד החדש של העסקים: יצירת ערך לכל מחזיקי העניין, ולא רק לבעלי המניות. ההצהרה היתה, בדיעבד, ציון-דרך בתור הזהב של גל הקיימות וה-ESG במתכונתו המוכרת.

בקישור הזה תוכלו לקרוא את סיפור הגאות והשפל של ה-ESG בעידן שתי הקדנציות של טראמפ, כפי שאני מנתחת אותו.

במאמר הנוכחי, אביא את דבריהם של אנשי ונשות המקצוע שאת דעותיהם פרסמתי במאמר משנת 2019 + את דבריו של  כותב נוסף שלא השתתף אז.

כמי שעוסקת בתחום האחריות התאגידית מאז שנת 2000, ותופסת את עצמי כחלק אורגני מהשדה המקצועי המקומי והעולמי – אני חווה את השינויים בשדה הזה בעוצמה רבה – לא רק מבחינה מקצועית ותעסוקתית, אלא גם ברמה הרגשית-אישית וגם ברמת התיחסות לעתיד הצפוי לאנושות.

לכן קראתי את הטקסטים של עמיתיי המלומדים בסקרנות ובשקיקה, כדי למצוא רעיונות נוספים לסימני דרך במסע לעתיד של אי-ודאות. אני בטוחה שגם אתם תמצאו בהם עניין וחומר רב למחשבה.

כל הכותבים הסכימו שהצהרת השולחן העגול של העסקים היתה חזקה מהמעשה, שהמציאות חשפה את מגבלות הוולונטריות, שהתחום מצוי בשלב מעבר - בין נסיגה רעיונית להתבססות מעשית, ושהעתיד יוכרע על ידי יצירת ערך ממשי, כתגובה מהותית ללחצים אמיתיים שמגיעים מהעולם עצמו.

מעבר לכך – דעותיהם שונות ומגוונות, ומשקפות את המומחיות הייחודית של כל אחד מהם, את זירת הפעילות השונה ואת האישיות הייחודית. לכן מרתק לקרוא את כל הטקסטים.

כמובן שאפשר ורצוי לכתוב תגובות למאמר, ולשתף במחשבותיכם לגבי ההווה והעתיד.

הקהילה המקצועית העולמית רוצה שינוי רדיקלי

רגע לפני הצלילה לדבריהם של המומחים, וכדי לתת פרספקטיבה גלובלית - אזכיר את סקר קהילת מומחי הקיימות העולמית, שנערך ע"י גלובסקאן במאי 2025.

הסקר מצא ש-56% מחברי וחברות הקהילה סבורים שהגישה לקיימות בעסקים צריכה לעבור שינוי רדיקלי. 37% סברו שהגישה צריכה לעבור התאמות, אבל שבגדול - אנחנו בכיוון הנכון. רק 6% סברו שהכל טוב, ואני מנחשת שהם פעילים במדינות מתפתחות, שם הגישה כלפי התחום הרבה יותר אופטימית, כפי שמצא מחקר אחר של גלובסקאן.

תודה מקרב לב לכל מי שלקחו חלק בכתיבת המאמר - חברות וחברים ותיקים לדרך: ד"ר נועם גרסל, איליין כהן, ד"ר ליעד אורתר (בריסל), נגה לבציון - נדן, רז גודלניק (ניו יורק) ועברי ורבין. הנה היילייטס מדבריהם:

אז...

...והיום

איליין כהן

מנכ"ל חברת Beyond Business בע"מ

חלף זמן רב מאז הצהרת ה- Business Roundtable ב-2019 על מחזיקי העניין בראש סדר העדיפויות. באותה תקופה, קיימות הייתה עדיין קונספט מתפתח, והמושג ESG רק החל להחליף את מושג הקיימות בשיח התאגידי.

מודעות מתפתחת ל-Stakeholder Capitalism – באופן וולונטרי אך מתבקש – היתה הנרטיב המנצח, והנטל של הדיווח היה יחסית קל, כאשר GRI שולט כתקן מוביל ברמה הגלובלית.

עם זאת, איכות הדיווחים המבוססים על תקן ה-GRI לא הייתה אחידה, תאגידים רבים פרסמו נתונים לא לגמרי מדויקים, וללא לאבטחת איכות. התאמה ל-GRI הייתה במקרים רבים שטחית, והדיווחים היו מיועדים בעיקר ליחסי ציבור.

למרות הכוונות הטובות מאחורי ההתחייבות של ה- Business Roundtable, במציאות, להצהרה לא היה אפקט רציני, ורוב החברות לא נקטו בשינויים משמעותיים בנוגע לאופן בו הן מתנהלות או מתגמלות את המנהלים. קיימות עדיין הייתה קשורה בדוחות נוצצים ובהצגת תמונה של אזרחות טובה ונדיבה לעולם.

למעשה, שתי תנועות גדולות אחרות שיחקו תפקיד גדול יותר בקשר בין תאגידים וקיימות: ההתעוררות של השווקים הפיננסים, והתנודות של הפוליטיקה.

אחרי תקופה ארוכה, בה קיימות הייתה קשורה להשפעה – על אנשים ועל כדור הארץ – עם מאגר נתונים תאגידיים צומח, אך לעיתים לא מדויק או שלם – השווקים הפיננסים התעוררו באמונה שקיימות קשורה לניהול סיכונים וליצירת ערך לטווח הארוך.

לדוגמה, תקני ה-SASB הראשונים פורסמו ב-2018, וחברות ניהול נכסים מובילות כמו BLACKROCK ואחרות החלו לעודד שקיפות תאגידית לגבי בעיות קיימות שהן עתה ראו כרלוונטיות כלכלית. במשך שני העשורים האחרונים, השווקים הפיננסים החלו להכתיב דרישות גילוי ולשלול את החשיבות של IMPACT לטובת ניהול הסיכונים. דרישות שוק המניות ESG הפכו בולטות יותר וכלים כמו ה-Dow Jones Sustainability Indices הפכו למניעי ביצועי קיימות התאגידיים.

במקביל, מנהיגים פוליטים החלו להגיב ללחץ החברתי והכלכלי וראינו המון חקיקה ברחבי העולם שמקדמת קיימות, עם דגש חזק על שינוי האקלים. האיחוד האירופאי החל לחייב גילויי קיימות לשירותים כלכליים ב-2021 ותקן דיווח הקיימות התאגידי (CSRD) נכנס לתוקף תוך כוונה לחייב דיווחי קיימות מקיפים באמצעות ה- ESRS ב-2023.

בארה"ב, ממשל ביידן קידם את ה- INFLATION REDUCTION ACT (IRA) ב-2022 והכווין מאות מיליארדי דולרים למעבר לאנרגיה מתחדשת, טכנולוגיה נקייה, רכבים חשמליים, והפחתת פליטות פחמן, והממשלה הפדרלית הציבה מנהיגות ויעדים לחשמל נקי מפחמן, net zero, ורכש נקי.

אבל אז, הקול של הפוליטיקה החל להכתיב כיוון אחר.

באיחוד האירופאי - ביקורת לגבי היעילות של ה-ESRS ונטל הדיווח הובילה לחבילת ה-OMNIBUS, שאומצה ב-2025, מה שהפחית את ה-ESRS לצילו של הדבר המקורי. לאחר כמה שנים של פיתוח, נדרשו בדיוק כמה דקות כדי לפרק את זה.

ואילו בארצות הברית - הנשיא טראמפ, בהיכנסו למשרד, המשיך לבטל מגוון של יוזמות הקשורות לשינוי האקלים וגם את המימון ליוזמות אלו שהוצבו על ידי ביידן. טראמפ גם התנגד ליוזמות הגיוון הרבות התאגידיות, והכריז על רבות מיוזמות הגיוון והשוויון התאגידי כלא חוקיות.

כעת, הקיימות הפכה לסוג של ארץ נוודים, תקועה בין האינטרסים להשפעה של מחזיקי העניין, לבין האינטרסים הכלכליים של הסיכון, והאינטרסים הפוליטיים של מה שיביא את קולות ההצבעה.

הסטנדרטים לדיווח, על אף הניסיון ליצור בייסליין גלובלי, עדיין מפוזרים ומבלבלים מאי פעם, למרות שהיו שיתופי פעולה מוצהרים. חברות אמריקאיות צמצמו בחזרה חלק מהגילויים והיעדים על מנת להימנע מהליכים משפטיים. חברות אירופאיות ממתינות לראות האם ה-ESRS באמת יהפכו לדבר אמיתי ומחייב ועבור איזה תאגידים.

אך החדשות אינן רעות לגמרי. המון חברות משוכנעות ביתרונות הכלכליים של קיימות, וכמה מנהיגי תאגידים עדיין מחויבים להפחתת נזקי אקלים ולצדק חברתי.

מנהיגים תאגידיים רבים עדיין מאמינים שתפקוד בר קיימא הוא יתרון תחרותי ויכול להטיב עם העסק, לשפר את המוניטין, למשוך לקוחות ולהגדיל רווחים. חברות אלה ממשיכות לפעול בקו הערכי שלהן, ומנווטות בין דרישות הדיווח כמיטב יכולתן. הקיימות ממשיכה להיות חשובה לרבים, ולמרות הצמצום שלה לכלי פוליטי וכלכלי, היא עדיין שיקול מפתח בדעותיהם של מנהיגים תאגידיים רבים.

ולגבי החמש השנים הבאות? עוד חברות יתחילו להשתמש בכלי AI כדי להפחית מנטל הדיווח, בזמן שהן מתרכזות בעיקר בדרישות רגולטוריות ובביקוש בשווקים.

שאלות של השפעה וסיכון – Double Materiality – ימשיכו להיתפס כבייסליין לתפקוד בר קיימא. יחד עם זאת, עדיין קיים ניתוק בין ביצועי הקיימות לבין תוכניות עסקיות – רוב התאגידים לא יודעים לתרגם את ההצלחות או ההוצאות הקשורות לפעילות בר קיימא למונחים פיננסיים.

אנו יכולים לצפות המשך של הפיצול בין השווקים האמריקאיים והאירופאיים, בזמן שהשווקים האסיאתיים ימשיכו להתפתח בעוצמה, בעיקר מתוך מוטיבציות מוניטיניות וכלכליות.

ולגבי דיווח: דיווח אונליין, קומפקטי, חצי משולב וממוקד נתונים יוביל את הדרך, בזמן שהדוחות הארוכים, החייכנים והסיפוריים והפכו לנחלת העבר.
האם מחזיקי העניין יתועדפו כפי שנחזה בהצהרת ה- Business Roundtable? כנראה רק אלו עם השפעה כספית ופוליטית משמעותית.

ד"ר נועם גרסל

מייסד ויו"ר ECO-OS

כמה וכמה שנים לפני שהעולם צלל לעידן הפופוליסטי הנוכחי, תיאר פול גילדינג בספרו השיבוש הגדול (The Great Disruption: Why the Climate Crisis Will Bring On the End of Shopping and the Birth of a New World) בפירוט רב את ״עידן השיבוש״ שיבוא עם שינויי האקלים מעשה-ידי-אדם. לשיטתו, בתקופה זו יתגברו הקולות הפופוליסטיים שיתעקשו לסכל כל ניסיון לשינוי, תוך עידוד של שיח מתכחש לעובדות מדעיות, לערכים הומניים ולצרכי אוכלוסיות נפגעות.

כחלק מהמציאות הזו שגילדינג הפליא לתאר, הוא מציין את תפקידה של המנהיגות העסקית השמרנית, לרבות תעשיות הדלקים הפוסיליים והמותגים הצרכניים - הן כמובילת אג׳נדה והן ככלי שרת בידי מכחישי הצורך בשינוי.

ואכן, ״המנהיגות העסקית״ שאך לפני כמה שנים הצהירה על הצורך לפעול למען כלל מחזיקי העניין, מתגלה כעת במערומיה: לא כמנהיגות המתווה דרך אמיצה אל עתיד משגשג יותר, אלא כחבורה אופורטוניסטית המתרפסת בפני בעלי שררה ודואגת בעיקר לטווח הקצר, לשיפור מעמדה ולשימור ההגמוניה של עצמה. כל ניסיון מצידם להערך לשינוי האקלימי ולמזער את הנזקים והסבל שינבעו ממנו - נשכח ונזנח.

גילדינג ממשיך ומפרט מהיכן בכל זאת תגיע הישועה: מקהילות וארגונים (אזרחיים ועסקיים כאחד), שיפעלו הן בשיתוף פעולה והן בתחרות, על מנת לנהל את הביטחון האקלימי במחוזות ההשפעה הישירים שלהם.

למעשה, היוזמה תעבור ל״איים של שפיות״ במרחב הגלובלי שבהם המנהיגות פועלת באחריות ובהגינות על מנת להימנע מקיטוב חברתי וכלכלי, על מנת לאפשר ולעודד את היכולת המופלאה של בני האדם לפתור בעיות מורכבות ולהתאים את עצמם במהירות למציאויות קיצוניות ככל שיהיו. יכולת זאת היא בבסיס ההצלחה האבולוציונית של המין האנושי, ומי שאינו רותם יכולות אלו - גוזר ככל הנראה את גורלו.

למרות כוחם הנוכחי, דווקא מוקדי הכוח ההגמונים, פוליטיים ועסקיים כאחד, יכשילו את יכולתם להתמודד עם המציאות המשתנה - הבדלנות, ההכחשה והעריצות, הטבועים בדרכי הפעולה שלהם, יקשו עליהם להתוות פתרונות מעשיים או לאמץ פתרונות שיצמחו מתוך אותם איים של שפיות, ועם הזמן, הם ישקעו כלכלית, חברתית ותרבותית אל בין דפי ההיסטוריה.

בשנת 2019, חודשים ספורים לפני מגפת הקורונה הגלובלית, שיבושי האספקה שהגיעו בעקבותיה והתגברות הפופוליזם שצץ ברחבי העולם, לא מעט על רקע תחושת חוסר הוודאות וחוסר הביטחון שיצרה, התבקשתי, יחד עם עמיתים נוספים מתחום הקיימות להגיב להצהרה של 181 מנכ"לים ומנכ"ליות של חברות מהגדולות בארה"ב, בדבר מחויבות חדשה שלהם לכאורה ליצירת ערך לכלל מחזיקי העניין, ולא רק לבעלי המניות שלהם.

אחת הבעיות המרכזיות עם הזיכרון האינסופי של האינטרנט, ובמיוחד עם כתבות רטרוספקטיבה מהסוג הזה, היא המפגש של טקסטים שהתיישנו ואיבדו אחיזה במציאות שהתהוותה מאז. אולם, כשקראתי את שכתבנו, נמהלתי בתערובת של סיפוק ועצב בו זמנית.

סיפוק - כי כרבים מעמיתי, התייחסתי להצהרה כאל תגובה של אותם מנהלים לרחשי ציבור (ואולי גם לרחשי ליבם) ולא כאל מנהיגות אמיצה של ממש. את המנהיגות שלהם עטפתי בכתבה במרכאות כפולות.

ואכן, למרבה הצער, האבחנה הזאת התגלתה עכשיו בכל מערומיה כלא יותר מאופורטוניזם חלול נעדר סממני מנהיגות. והראיה לכך: הזריזות בה קיפלו את ההצהרות היפות שלהם, את התקציבים ותוכניות העבודה וכרעו ברך בהכנעה בפני ממשל פופוליסטי ונקמני שמסרב לנווט את האנושות אל עבר התמודדות ממשית עם האתגרים הפיזיים והגיאופוליטיים של שינוי קיצוני באקלים כדור הארץ.

בעקבות פרסום ספרו, נשאל גילדינג כיצד נוכל לזהות את עידן השיבוש. תשובתו, אי שם בשנת 2011 הייתה מאירת עיניים: כשהשיח הציבורי ייפרד מהמציאות ויעשה גרוטסקי וסוריאליסטי יותר ויותר. נדמה כי זה תיאור נאמן לשיח הציבורי הנוכחי.

מכאן שאין לנו אלא להרים את הראש, לאחד כוחות ולפעול יום-יום באחריות ובהגיון למען יצירה של אותם איים של שפיות בהם נעודד את הרוח האנושית לאחד כוחות ולפעול יחד לשגשוג. האלטרנטיבה - רוויה במחסור, סבל ואלימות. ככל שנקדים לבחור בשפיות - כך ייטב.

בשנה החולפת נדחקה קהיליית הקיימות וה-ESG אל שולי השיח הציבורי. מחלקות ESG צומצמו ונסגרו בתאגידים רבים. באירופה ובמדיניות נוספות נדחו או בוטלו השלבים היישומיים של מגוון יוזמות חקיקה ותקציבי מדינתיים ותאגידיים נעלמו כלא היו.

אין ספק שזו תקופה מאתגרת לכל מי שעוסק בתחומי הקיימות וה-ESG ברחבי העולם, ובמיוחד בישראל, אך בבחינה ביקורתית, קשה להימנע מהמסקנה שמיעוט ההישגים בשנים האחרונות בעקבות הצעידה בתלם החרוש של חקיקה ודיווחים - לא יוביל אותנו בזמן למקום שהאנושות זקוקה לו.

הגיעה השעה לבחון נתיבים חדשים, כלים אחרים ושותפים פחות צפויים. במקום לבכות את ימי הזוהר (המדומיינים) שהוחמצו, הייתי מציע כמה פרספקטיבות משולבות במעט ביקורת בונה:

1. התעקשו על יצירת ערך ממשי לארגון

הפעילויות ששרדו הצליחו לא משום שהפקתם דוח תאגידי עתיר מידע ומרובה הבטחות, אלא משום שהעוסקים במלאכה השכילו לפתח תוכניות ESG שבבסיסן יש ערך עסקי או ארגוני ממשי: מוצרים טובים יותר, שווקים חדשים, מקורות מימון, עובדים מרוצים יותר, יעילות רבה יותר, בנייה ערכית של המותג או צמצום סיכונים.

בכל פעילות ישנן פרקטיקות מחייבות. למרבה הצער, קהיליית הקיימות וה-ESG קידמה את הדיווח כגביע קדוש. דיווח חייב להוביל לתוכניות פעולה ולעשייה, שבלעדיה הדיווח הוא בר-חלוף. אך במקומות בהן האנרגיה הופנתה לעשייה - יש תוצאות שעומדות במבחן הזמן.

קחו לדוגמה את המומנטום שנמשך (לא בלי אתגרים) בכל הנוגע לאימוץ אנרגיה מתחדשת, חישמול ודיגיטציה של אמצעי ייצור ותהליכים ארגוניים.

2. אל יאוש. לעיתים יש מי שגונב לנו את האג׳נדה (ואת העתיד), אך היא תמיד חוזרת ומוגדרת מחדש - על-ידי המציאות.

גדולי העריצים, ובוודאי גם מנהיגים במדינות דמוקרטיות ובארגוני עסקיים, קמים ונופלים על יכולתם לנהל משברים. משברים תמיד מגיעים, ומנהיגים שלא התייחסו לאפשרות, על-פי רוב נכשלים. במיוחד בעידן בו האתגרים מורכבים וגלובליים, משלבים אסונות טבע, גיאופוליטיקה, לוגיסטיקה ודעת קהל.

על כן, הצורך במומחיות הנוגעת לאקלים, קיימות ו-ESG עוד ישוב. וודאו שבסיבוב הבא תהיו מוכנים עם כלים אישיים טובים יותר להפיק ערך ממשי עבור הארגונים שבמסגרתם אתם פועלים.

3. לא בלתי סביר שבישראל ובסביבתה יצמחו איים של שפיות - טפחו אותם

האקולוגיה מלמדת שדווקא בשולי בתי הגידול האידאליים, ולא במרכזם, במרחבים בהם מתרחש מפגש פרוע בין בתי גידול מתחרים ואקלימים שונים - שם מתרחשת החדשנות האבולוציונית.

המציאות הגיאופוליטית הקשה, ריבוי התרבויות והאידאולוגיות, החיים על ספר המדבר ובמפגש היבשות הוא בית גידול אידאלי לרעיונות חדשים - תרבותיים, דתיים וטכנולוגיים.

כך בעבר וכך גם היום - היכולת הזאת טבועה בגנום של כל מי שצמח בבית הגידול המיוחד הזה - המבצר הקטן והמאובק שבקצה האימפריה. בעולם מפולג, יש מקום לאי של שפיות בו מתקיימת הפרייה בין צפון לדרום, בין מזרח למערב. לא בלתי נמנע שזהו המקום.

נגה לבציון - נדן

מנכ"לית גרינאיי ומייסדת שותפה ב Value² הבית להשקעות אחראיות

בשנה האחרונה יש לא מעט רעשים סביב נושאי ESG, שמייצרים פסימיות אצל רבים. דווקא ממרום שנותיי בעולם ה-ESG, אני מוצאת את עצמי אופטימית - הן ביחס לישראל והן ביחס לעולם.

נתחיל בישראל. אם מסתכלים על שש השנים האחרונות, עולם ה-ESG  בישראל השתנה באופן מהותי. בזכות רגולטורים אמיצים ברשות שוק ההון – בתחילה דורית סלינגר, ואחריה משה ברקת וסגנו בארי כספי, גופים מוסדיים מחויבים כיום להטמיע נתוני ESG בתהליך קבלת החלטות השקעה.

בפועל, יש כיום לא מעט גופים מוסדיים שמשתמשים בתהליך קבלת ההחלטות במערכת המידע שלנו בחברת גרינאיי. חלקם אף בנו תהליך סדור, שבו חברות בעלות דירוג נמוך מועלות לדיון בוועדות ההשקעה. כתוצאה מכך, גם החברות הציבוריות עצמן מתקדמות: הן מעורבות יותר, מבינות את החשיבות, ודואגות לספק לנו מידע איכותי ומעודכן.

מקור נוסף לאופטימיות נובע מהתוצאות הפיננסיות שאנו רואים בהשקעות שלנו ב־Value² הבית להשקעות אחראיות. לאחר שש שנות פעילות, הבנו תובנה משמעותית: בהשקעות בשוק ההון, ESG לבדו אינו מספיק כדי להשיא תשואות. רק אינטגרציה של מידע ESG יחד עם יכולות פיננסיות חזקות וניהול השקעות מצוין - יכולה לייצר גם תשואות וגם אימפקט. במקביל, גם בקרב הציבור הרחב ניכרת מגמה ברורה, המודעות עולה, ויותר ויותר א.נשים מגיעים אלינו כדי שנשקיע עבורם בהשקעות אחראיות.

ומה לגבי העולם? גם כאן אני אופטימית. אמנם בשנת 2018 היה זה טרנדי ופופולרי לדבר על ESG, מה שהוביל, בין היתר, לפרסום הצהרת ה-Round Table. כיום, בעקבות התנגדותו של טראמפ, השיח סביב ESG  הפך לפחות פופולרי, וגם באירופה נרשמה נסיגה מסוימת בהיקף חובת הדיווח, בעקבות החלטת האומניבוס האחרונה. בעיניי, מדובר בתהליך טבעי – ואף חיובי (אמרתי אופטימית, לא?). זהו שלב של הפיכת התחום מטרנד חולף למיינסטרים.

כי למרות כל הדיבורים, שינויי האקלים ימשיכו להשפיע על כולנו. חומרי גלם רבים יתמעטו, האנרגיה תתייקר, ותשתיות יידרשו להיות חסינות יותר לפגעי מזג האוויר. עובדים יעדיפו לעבוד בחברות טובות והוגנות, והנהלות ודירקטוריונים מגוונים יהיו יצירתיים ורווחיים יותר. מה שמהותי – ימשיך להשפיע.

לסיכום, כשאני חושבת על העבר והעתיד של השקעות אחראיות, אני מאמצת את האמירה של מהטמה גנדי:
בהתחלה מתעלמים ממך, אחר כך צוחקים עליך, אחר כך נלחמים בך – ואז אתה מנצח.
אם נלחמים בנו היום, אנחנו כנראה במקום טוב. המהותיות תנצח, הגרינווש ייעלם, ומה שנשאר הוא פשוט להמשיך להשקיע נכון.

ד"ר ליעד אורתר

מנהל טכני בכיר EFRAG (הכתוב הינו על דעתו של הכותב בלבד ואינו מיצג כלל את עמדת EFRAG)

אני קורא היום את שכתבתי לפני שש שנים ורואה עד כמה נחרץ הייתי אז, ותוהה עד כמה נחרץ אני גם היום?

המועד אז היה סביב פרסום הצהרת המנהלים של Business Roundtable, אשר הציג מחויבות תאגידית מסוג חדש, כביכול, לסוגיות של חברה וסביבה.

כבר אז ציננתי את ההתהלבות והטקסט ממחיש זאת בצורה חדה. היכן אנחנו מצויים היום? האמת, במגמת נסיגה וצינון שהצדיק את עצמו (אולי לא מפסיק). אני בספק אם יכולנו לדעת אז עד כמה הכל שברירי.  

תפיסת עולמי היא עקבית למדי באשר לתפקיד המכריע שיש לרוגלציה וחקיקה בקידום סוגיות של ESG. טענתי אז, ואני עומד על טענתי גם היום, שלא ניתן ואף אסור להפקיר את האחריות בעולמות התוכן החברתיים והסביבתיים להתנהלות בלעדית של התאגידים. אנו יודעים שמוסדות חברתיים אלו (הכוונה היא לתאגיד העסקי – the Business Corporation), שהינם מעשה ידי אדם עם היסטוריה של כמה מאות שנים בלבד, מקדשים (עפ"י תכלית וחוק) את שורת הרווח התחתונה (הכספית), והם יקדישו את מירב מאמציהם למיקסום ביצועיהם אלו גם על חשבון רווחת הכלל והסביבה.

מצד שני, ברור כי חקיקה בלבד אינה יכולה להביא גם היא את התוצאה הרצויה, בייחוד אל מול הידיעה (המוכחת כעת מעל לכל ספק), כי היא תוצאה של הליך דמוקרטי, המייצג עמדות ציבוריות ברגע נתון, ועמדות אלו נמצאות תמיד בתהליך של שינוי - ולא תמיד לטובה.

מאזן הכוחות בין העולם התאגידי, העולם המדיני של רגולציה וחוקים, והעולם החברתי המורכב - החל מפעילים מסורים ועד אנשי מדע - הוא קריטי להשגת יעדים חברתיים וסביבתיים. בפעילותנו ב EFRAG בכתיבת התקן לדיווחי קיימות עבור תאגידים אירופיים, אנו מקדישים מאמצים עילאיים על מנת לשמור על איזון זה ככל שנוכל, והמשימה היא לעיתים קשה ביותר.

עם השקתו של תקן הדיווח החדש בתחילת נובמבר 25 והאישור הסופי של דירקטיבת ה- CSRD, אני מסתכן וחוזה שאנחנו נתחיל לראות התלכדות באופן הדיווח התאגידי בסוגיות ESG, ויצירת תשתית להסדרת הגילויים התאגידיים בתחומים אלו. אנו עוד רחוקים מכך ואני מעריך שזה יקרה רק לאחר סבב התיקונים הבא של תקן הדיווח, שאמור להתרחש בעוד ארבע שנים (עפ"י טיוטת ה CSRD שפורסמה). ועד אז... אני מעריך שלא הרבה ישתנה.

באשר לחברות ישראליות, מכיוון שסד הרגולציה הישראלי עוד לא הגיע לאסדרת התחום כמו באיחוד האירופי, ונדמה כי מארה"ב נושבות רוחות בכיוון ההפוך, יעשו טוב החברות הישראליות ויהיו קשובות קשב רב ללקוחות ולשותפים שלהם מעבר לים, ויבינו כי משימת הניווט הפכה למורכבת הרבה יותר.

רז גודלניק

מרצה בכיר בבי"ס פרסונס לעיצוב בניו יורק, ומחבר הספר  Rethinking Corporate Sustainability in the Era of Climate Crisis

היה מעניין לחזור ולקרוא את מה שכתבתי ב־2019. במבט לאחור, במובנים מסוימים צדקתי ובאחרים, לטעמי, טעיתי.

צדקתי בכך שלא ייחסתי חשיבות רבה להכרזה עצמה, ואכן, מאז לא חל שינוי מהותי. חברות ניסו להציג את עצמן כמי שמחויבות ל-stakeholder capitalism, אך בפועל המשיכו לפעול בהתאם לפרדיגמה של shareholder capitalism, רק בגרסה מעט יותר מרוככת ועדכנית יותר.

במציאות, חברות מיישמות מה שאני קורא לו sustainability-as-usual – קיימות הפכה לחלק אינטגרלי מהעבודה והשיח הארגוני, אבל היישום שלה נעשה באופן שבו מיקסום רווחים וצמיחה לטווח הקצר - מקבלים עדיפות על פני כל שיקול אחר, כולל שיקולי קיימות; מה שמביא בסופו של דבר לשינויים איטיים ומצומצמים בהיקפם.

איפה טעיתי? ייחסתי לסנטימנט הציבורי ב-2019 כלפי משבר האקלים הרבה יותר כוח מכפי שהתברר בפועל. מגפת הקורונה, פופוליזם פוליטי שהפך את הנושא לחלק ממלחמת תרבות, ובאופן כללי ציבור שדואג לבעיות הכלכליות שלו הרבה יותר מאשר למשבר האקלים, כל אלה יצרו עבור חברות אקלים נוח במיוחד, שבו לא נוצר לחץ מספיק משמעותי בכדי להזיז אותן מהמסלול של sustainability-as-usual לעבר שינויים מהותיים ומהירים יותר במודלים העסקיים שלהן.

מה הלאה? נושא הקיימות ימשיך להיות חלק מהותי מעבודתן של חברות בשנה הקרובה ומעבר לכך - אין לי ספק בכך, היות שהקטליזטור המרכזי, משבר האקלים, לא הולך לשום מקום והלחצים שלו רק ילכו ויחריפו עם הזמן.

השאלה היותר מהותית היא אם נמשיך להתקדם במסלול של sustainability-as-usual, שבו חברות ממשיכות לעשות שינויים איטיים וזהירים, או שנראה שינוי עמוק ומהיר יותר.

כאן יש שני אלמנטים מרכזיים שישפיעו על הכיוון קדימה:

הראשון, האם הדגש יוסט מדיווחי קיימות וקריאטיביות חשבונאית - לטובת חדשנות וקריאטיביות רעיונית, לא רק במובנים טכנולוגים אלא גם בעיצוב חכם של פתרונות שאנשים באמת ירצו לאמץ, בלי קשר לשאלה אם יש להם עניין או לא בנושאים סביבתיים.

המפתח השני הוא היכולת לשנות את צד הביקוש. בלי שינוי מהותי באורח החיים המערבי אין שום סיכוי לשינוי מהותי בקיימות בחברות. אם שינוי כזה יקרה, ולחברות יש גם אחריות ויכולת לתרום לו ובמקביל תתרחש תזוזה מחשיבה המונעת על ידי יעילות (efficiency) לכזו המונעת על ידי  הפחתה חכמה של צריכה (sufficiency), אז נתקדם מהר יותר. אם לא, נמשיך להתקדם בקצב של צב, לשכנע את עצמנו שבינתיים הכל בסדר, ולקוות לטוב.

עברי ורבין

מנכ"ל גוד ויז'ן Grant Thornton (לא השתתף במאמר הקודם)

כאשר מסתכלים על השנה שחלפה בעולם האחריות התאגידית אני מזהה בישראל ובעולם שלושה עוגנים משפיעים.

1 המציאות הגיאופוליטית המורכבת בישראל ובעולם

בארה"ב התחלף שלטון דמוקרטי, חובב אקלים ומיגוון, במנהיג רפובליקאי מהצד השני של המתרס; באירופה - המלחמה עם רוסיה העלתה שוב את מחיר האנרגיה, דבר שהחזיר את גדולי מחבקי העצים לחיקה החם של תעשיית הדלק הפוסילי, והמחאה המתגברת נגד רגולצית הדיווח הולידה את האומניבוס המפורסם.

ואילו בישראל נראה שמעולם לא היה כאן באמת שקט תעשייתי, אבל אין ספק שמצב המלחמה המתמשך אינו מסייע למהפכות בתחום הקיימות.

מצד שני, הרבה חברות ישראליות נתקלות בסנטימנט שלילי בעולם, ולכן מוצאות הגיון בחיזוק שריר הקיימות ובקבלת ציונים ודירוגים בתחומי הקיימות, בדגש על זכויות אדם.

2 שינוי האקלים כבר כאן

אפילו בישראל - קיץ בנובמבר ושטפונות בדצמבר. כבר אין עונות מעבר, ותכיפות אירועי האקלים הקיצוניים הולכת ותוכפת, תוך גרימת נזקים ומימוש סיכונים פיזיים וסיכוני-מעבר.

אין ספק שמכל עשרות תחומי האחריות התאגידית, שינוי האקלים הוא המשפיע ביותר ב-2025 ולכן גם ב-2026. חברות ישראליות נדרשות לענות יותר ויותר על ציפיות משקיעים, לקוחות ורגולטורים לנהל את סיכוני האקלים שלהם.

3 טכנולוגיה ובינה מלאכותית

אין ספק שאנחנו בעשור של הבינה המלאכותית, ההולכת ומועצמת ומשפיעה על חיינו יותר ויותר. גם בתחום האחריות התאגידית - היכולת לעבד כמויות גדולות של מידע ולדווח עליו בזמן אמיתי - הולכת וקורמת עור וגידים. אמנם לא כל המודלים הכלכליים עמידים מספיק וגם תהליכי העבודה ברובם טרם הבשילו, אבל לדעתי זו תהיה קפיצת המדרגה הבאה בניהול קיימות ואחריות תאגידית, והיא צפויה לחולל תמורות גם בעולם הייעוץ .

עם זאת, בעיני, הורדת הרגל, לכאורה, מדוושת הגז של הטמעת קיימות - זו בעיקר תוצאתה של  תנועת מטוטלת, לאחר מקבץ של צעדים רובסטיים, ולפעמים קיצוניים מדי, לקידום והטמעה.

לכן אני ממליץ לחברות להבין את דרישות המשקיעים והלקוחות, לבודד את המוץ מן התבן, לנסות להקדים את הרגולציה - לפחות מבחינה מהותית-עקרונית, להתחבר לפלטפורמות הבינ"ל, ועל-ידי כך לחזק את המוניטין ואת ניהול הסיכונים שלהן. כל זאת, בתוספת חיזוק השימוש בטכנולוגיה ובמערכות מדידה, יוסיפו להן ערך בשוק.

לסיכום, התחום חזק וימשיך להתפתח.

טראמפ לא יהיה בשלטון לעד, ההסכם עם רוסיה מעבר לפינה, וגם הסכם במזרח התיכון כבר אינו בחזקת מדע בדיוני. התחום שרד מהפכות, רגעי שפל, מלחמות וקורונה, ולכן ימשיך להתפתח - כי בסופו של דבר, כשחוזרים לבסיס ומורידים את כל המילים הגבוהות והתקנים הבינלאומיים, אחריות תאגידית היא בסל הכל ניהול ראוי נכון והוליסטי של הארגון ושל משאביו.

ועכשיו אחרי שקראת את כל הדעות, מוזמן/מוזמנת לשתף בתגובות - למה התחברת? האם יש הערכה שנראית לך שגויה? מה ההערכות שלך לעתידו של התחום?

הפוסט אחרי שצילצולי הקיימות וה-ESG השתתקו – לאן נושבת הרוח? הופיע ראשון בשירלי קנטור

במאמר הראשון בסדרה אני מציגה ניתוח של הגאות והשפל של ה-ESG, דרך ציר הזמן שבין כהונתו הראשונה של טראמפ ולתוך הקדנציה השניה שהחלה בינואר 2025, ומבקשת להבין כיצד השתנה המרחב שבו פועלות חברות.

במאמר השני בסדרה אחרי שצילצולי הקיימות וה-ESG השתתקו – לאן נושבת הרוח? חוזרים אנשי המקצוע שכתבו אז להגיב להצהרה, ובוחנים את עמדותיהם מפרספקטיבה של זמן והלאה.

במאמר הזה תוכלו לקרוא את סיפור הגאות והשפל של ה-ESG, כפי שאני רואה אותו. אנשים אחרים עשויים, כמובן, לנתח אותו אחרת.

אתחיל את הניתוח לא מראשית ימי ה-ESG או הקיימות, אלא מנקודה בה התחילה האצה בדינמיקת ההתפתחות של התחום. הנקודה הזו קשורה לכניסתו של טראמפ לבית הלבן בקדנציה הראשונה.

טראמפ מאיץ את התפתחות ה-DEI

בינואר 2017 טראמפ מתחיל את כהונתו הראשונה כנשיא ארצות הברית. הצו הנשיאותי הראשון שלו נגד מהגרים ממדינות מוסלמיות מעורר התנגדות פומבית חריגה מצד מנהיגי העולם העסקי, בעיקר בקרב חברות טכנולוגיה גלובליות, שנוקטות עמדה ערכית גלויה בעד סובלנות, גיוון ואינקלוסיביות.

ביוני 2017 מודיע טראמפ על פרישת ארצות הברית מאמנת פריז. ההחלטה מסמנת נסיגה של הממשל הפדרלי מהמחויבות למאבק במשבר האקלים ויוצרת ואקום מנהיגותי ברור. בתגובה, קואליציה רחבה של חברות, ערים ומדינות משיקה את יוזמת We Are Still In ומצהירה כי למרות עמדת הממשל, היא ממשיכה לפעול בהתאם ליעדי האקלים של האמנה. עבור לא מעט חברות גדולות, זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוצהרה מחויבות אקלימית פומבית, גלובלית ועצמאית מהממשל הלאומי.

באוקטובר 2017 מתפרצת מחאת Me Too בעקבות פרסום התחקירים נגד הארווי ויינסטין. אף שהמחאה סימנה נקודת מפנה דרמטית, היא לא נולדה בוואקום. בשנים שקדמו לה התקיים שיח ציבורי מתמשך על ייצוג נשים, פערי כוח והטרדות מיניות, שזכה גם לביטוי במגזר העסקי. מותגים וחברות עסקיות עסקו בנושא מכיוונים שונים – מקמפיינים חברתיים, דרך עיסוק בדימוי נשים בפרסום, ועד מהלכים מוקדמים לקידום גיוון מגדרי בארגונים.

מחאת Me Too האיצה והפכה את השיח הזה לבלתי ניתן להתעלמות, והובילה גל רחב של חשיפות שטלטל נורמות מגדריות, יחסי כוח ותרבות ארגונית, וחייב את המגזר העסקי לעבור מתגובות סמליות לשינויים מערכתיים, כולל קודים אתיים, מדיניות פנים־ארגונית ושינויים בממשל תאגידי.

בין 2013 ל-2018, על רקע שינויי חקיקה והכרה גוברת בזכויות LGBTQ בארצות הברית ובמדינות נוספות, ובמקביל לתמיכה פומבית של מותגים גלובליים כמו אפל, Ben & Jerry’s, Airbnb ו־Lush, הנושא החל להשתלב באופן שיטתי במדיניות DEI של חברות בינלאומיות, בעיקר בקרב חברות טכנולוגיה הפועלות בשווקים גלובליים.

שוק ההון נכנס לאירוע

בינואר 2018 מפרסם לארי פינק, מנכ"ל בלאקרוק, את מכתבו השנתי למנכ"לים תחת הכותרת A Sense of Purpose. לראשונה, שחקן מרכזי בשוק ההון מנסח באופן מפורש את הקשר בין מטרה חברתית, מחזיקי עניין ויצירת ערך כלכלי ארוך טווח. זהו רגע המעבר משיח ערכי-חברתי לשיח כלכלי-פיננסי של Stakeholder Capitalism.

בדצמבר 2019 מעניק World Economic Forum למסגרת הזו תוקף אידיאולוגי גלובלי, עם פרסום The Davos Manifesto 2020, המגדיר מחדש את תכלית החברה העסקית כמשרתת את מחזיקי העניין. כנס דאבוס של ינואר 2020 עומד כולו בסימן זה.

ימי קורונה – הגאות שלפני השפל

זמן קצר לאחר מכן פורצת מגיפת הקורונה. התאגידים חווים בעוצמה את תלותם במחזיקי העניין, בעיקר בעובדים ובספקים. הציבור חווה שינוי עמוק ביחסי עבודה, בזמן משפחתי, בבריאות ובאיכות הסביבה (בהיעדר תחבורה – האויר היה נקי ביותר). חיפוש אחר עבודה עם משמעות וצריכה אתית מתרחב.

במאי 2020 מצית הרצח של ג'ורג' פלויד במיניאפוליס את מחאת BLM, ומוביל לגל חסר תקדים של פעילות DEI בעולם העסקי. חברות כמו Nike, PepsiCo ו־Sephora משיקות קמפיינים, מצהירות על מחויבות ומציגות יעדים פומביים. זהו רגע שבו נראה שהעולם העסקי מוכן להציב את עצמו כשחקן חברתי פעיל.

במקביל, ובמיוחד בין 2020 ל־2021, שוק ההון מאמץ את ה-ESG בהתלהבות. השקעות ESG צומחות בקצב מסחרר, קרנות ירוקות ומדדים ייעודיים מושקים בהיקפים חסרי תקדים. הקיימות הופכת מקונספט ניהולי לקטגוריה פיננסית ושיווקית. המעבר המהיר יוצר תמריצים להרחבת הגדרות של השקעות ESG, ולטשטוש מדאיג של קריטריונים.

סדר שיהיה פה

המתח הזה מוביל לאכיפה. החל מ-2021 רגולטורים בארצות הברית ובאירופה פותחים בחקירות נגד גופים פיננסיים על הצגת יתר של מאפייני ESG. בנקים ומנהלי נכסים נקנסים בסכומי עתק, ובמקרים מסוימים אף נערכות פשיטות ומעצרים, כמו בפרשת קרנות הקיימות של DWS, זרוע ניהול הנכסים של דויטשה בנק. הגרינוושינג הופך מבעיה שולית לבעיה מערכתית.

במקביל מתפתח הממד הרגולטורי. האיחוד האירופי מוביל מאמץ רחב לגיבוש סטנדרטים אחידים לדיווחי קיימות, המתגבש לפיתוח תקני ESRS במסגרת רגולציית CSRD. בארצות הברית נרשמת נקודת שיא רגולטורית מצומצמת אך סימבולית, עם כניסת תקנת נאסד"ק המחייבת חברות לדווח על גיוון בדירקטוריון או להסביר היעדרו.

כבר ב-2021 מתחילים להישמע קולות ביקורת מתוך התחום עצמו. בהמשך, בשנים 2023–2024, הרגולציה האירופית מתכנסת למהלך אומניבוס מצומצם, המרכך את השאיפות המקוריות של ESRS.

עולם בטלטלה – ESG תחת מגננה

בפברואר 2022 פלישת רוסיה לאוקראינה מטלטלת את הנחות היסוד של המעבר האנרגטי. שיקולי ביטחון, אספקה ועלויות חוזרים למרכז הבמה.

ביוני 2022, עם ביטול פסק דין Roe v. Wade, חברות רבות מודיעות כי ימשיכו לאפשר לעובדות גישה לשירותי בריאות רבייתית. זהו היבהוב כמעט אחרון של תעוזה תאגידית ישירה מול המערכת הפוליטית.

וב־2023, פסיקת בית המשפט העליון בארצות הברית האוסרת שימוש בהעדפה מתקנת בקבלה לאוניברסיטאות יוצרת אפקט מצנן גם בעולם העסקי, וחברות רבות מצמצמות או מעדנות יעדי גיוון כמותיים.

מאותו שלב ואילך ניכרת נסיגה חדה. השיח לא רק מתרכך אלא נעלם, וה-ESG עובר מגרינוושינג לגרינהאשינג.

חזרתו של טראמפ לשלטון בינואר 2025, בצירוף צעדים לביטול DEI, לצמצום תמיכה ממשלתית במהלכים ירוקים ולהסתייגות גלויה ממסגרות בינלאומיות ושיתופי פעולה גלובליים, יצרו סביבה שבה חברות רבות קיפלו דגלים והעדיפו שתיקה על פני נקיטת עמדה.

המציאות ממשיכה לאתגר

ובינתיים, במקביל לנסיגה בשיח התאגידי הפומבי, המציאות החברתית והאקולוגית ממשיכה להתרחש... קבוצות מגוונות תובעות נראות, ייצוג והשפעה על עיצוב החיים הכלכליים והתרבותיים; תהליכי הגירה מואצים מציבים אתגרים ערכיים, חברתיים וארגוניים מורכבים; משבר האקלים ומצוקת המשאבים אינם נבלמים, ודוחפים צרכנים וחברות לחפש ולפתח פתרונות מקיימים. הכלכלה המעגלית מתרחבת, לא כאידיאולוגיה אלא כהכרח תפעולי, והפער בין קצב השינוי במציאות לבין היסוסן של הנהלות רבות רק הולך ומעמיק.

בתוך מציאות זו, הטכנולוגיה, ובפרט הבינה המלאכותית (Artificial Intelligence) פועלת ככוח מאיץ ורב-פנים: מייצרת יעילות, חדשנות ופתרונות בקנה מידה רחב, אך גם מעצימה פערים, מערערת שווקי עבודה ומחדדת שאלות אתיות, חברתיות וסביבתיות.

לצד חברות שבחרו להוריד פרופיל או לשתוק, יש גם חברות שממשיכות לפעול, ליישם ולהתקדם – לעיתים בשקט, לעיתים באופן ממוקד ומדוד – מתוך הבנה שהאתגרים עצמם לא נעלמים, גם כשהשיח הציבורי והפוליטי נסוג.

ומה מחכה לנו ב-2026 ואילך?

מוזמנים ומוזמנות לקרוא את המאמר השני בסדרה, ובו במאמר התייחסות של 6 אנשי מקצוע לעתיד התחום.

הפוסט הגאות והשפל של ESG בעידן שתי הקדנציות של טראמפ הופיע ראשון בשירלי קנטור

מה הסיפור של דו"ח ESG?

דו"ח ESG (לעתים מכונה דו"ח קיימות ולעתים דו"ח אחריות תאגידית) הוא מסמך מקיף, המפורסם ע"י חברה אודות מכלול ההשפעות המהותיות הלא פיננסיות שלה על מחזיקי הענין, כלומר השפעות חברתיות וסביבתיות (Environment Social Governance), ואודות אסטרטגיות ההתמודדות שלה עם סיכונים חברתיים וסביבתיים, שעלולים להשפיע על מהלך העסקים.

הדו"ח, שאמור להיות מפורסם פעם בשנה, בצמוד לפרסום הדו"חות הכספיים, מתייחס לגישה הניהולית ולמדיניות החברה בתחומים שונים, ליעדים ולביצועים בפועל, ונועד לספק למחזיקי הענין השונים מידע אודות הסוגיות הרלוונטיות להם - הסוגיות שנוגעות לדאגות ולאינטרסים שלהם.

משימה למשקיענים.ות

כל מי שאי פעם כתב/ה כזה דו"ח, יודע/ת כמה הרבה עבודה, זמן וכסף נדרשים כדי לכתוב אותו. בדרך כלל מדובר בתהליך מקיף ותובעני, בפרט כשהוא נעשה לפי פרוטוקול של GRI (ה- Global Reporting Initiative, יוזמת הדיווח העולמית, היא ארגון תקנים בינלאומי עצמאי, המסייע לעסקים, לממשלות ולארגונים אחרים להבין את השפעותיהם על נושאים כמו שינויי אקלים, זכויות אדם ושחיתות, ולדווח עליהם באופן מוסכם ומסודר).

מדובר במאמץ חיוני. יותר ויותר משקיעים ומחזיקי ענין אחרים מצפים למצוא את המידע המפורסם בדו"חות, כדי לגבש דעה ולקבל החלטות. החברות מבינות כי מוטב להן לדווח באופן יזום, סדור ושקוף.

בשנת 2023 פורסמו בישראל 76 דו"חות ESG. לאור חובת הדיווח Corporate Sustainability Reporting Directive (CSRD) שנכנסה לתוקף באיחוד האירופי משנת 2024, ואשר צפויה להשפיע גם על חברות ישראליות שמקיימות קשרים עסקיים עם אירופה, יגדל מספר החברות המדווחות.

פרדוקס הדו"ח האלמוני

למרות ההשקעה הרבה בהכנת הדו"חות, למרות המידע הרב שהם מכילים, ולמרות שיש גורמים רבים המתעניינים במידע המצוי בהם, נראה שמספר האנשים הקוראים את הדוחות בפועל מצומצם, לעומת הפוטנציאל.

בעוד שהאנליסטים/ות אכן קוראים את הדו"חות, אך לא תמיד מוצאים בהם את המידע הנחוץ להם, מחזיקי ענין אחרים בדרך כלל לא מתקרבים לדוחות האלה: או בגלל שהם לא יודעים על קיומם, או שהם לא יודעים שיש בדו"חות מידע שעשוי להיות רלוונטי עבורם.

יתרה מכך, במשך שנים נוצרה תפיסה חברתית צינית למדי ביחס ל"חוברות הכרומו שמלאות בצילומים יפים ובסיפורים מרגשים, אך לא נוגעת בעניינים החשובים באמת". אז אמנם היום כמעט שלא מדפיסים דו"חות על נייר, אלא מעלים אותם לאינטרנט, אבל הגישה החשדנית של חלק מהאנשים מונעת מהם לגשת לקרוא את הדו"ח.

חשוב לי לומר שאני כותבת דברים אלה לא על בסיס מחקר, אלא על בסיס התרשמות מהשטח במשך שנים רבות.

למה כדאי שיותר א.נשים יקראו את הדו"חות?

אדייק את השאלה שבכותרת: מדוע כדאי שיותר אנשים יקראו מידע המצוי בדו"חות ESG?

כי המידע הזה נותן מענה על סוגיות שרלוונטיות להם, ויכול לפתוח הזדמנויות לשיתופי פעולה, להפחית עוינות או חשדנות כלפי החברה ולחזק את האטרקטיביות שלה ואת האמון בה.

למשל, כדאי שארגוני סביבה ידעו מה האסטרטגיה, המדיניות והביצועים של החברה בהיבטים סביבתיים שונים, על מנת שיבטחו בה, יענו בחיוב להזמנות לדיאלוג או לשיתופי פעולה עם החברה, יזמו שת"פים איתה, וימנעו מלתקוף אותה באופן אוטומטי, במידה שתתגלה בעיה בהתנהלותה.

כנ"ל לגבי ארגוני זכויות אדם, זכויות עובדים, זכויות קבוצות מיעוט באוכלוסיה.

כדאי שעובדות ושעובדים קיימים ופוטנציאלים ידעו מה הערכים שמנחים את פעילות החברה בפועל, ומה היא עושה לטובת העובדים והעובדות, כדי שירגישו הזדהות עם הערכים, מחוברות לארגון, ומוטיבציה לעבוד בחברה.

כדאי שצרכנים אכפתיים ידעו עד כמה החברה משקיעה מאמצים בשיפור המוצרים, כדי שיעדיפו את המוצרים האלה ויפרגנו להם.

כדאי שקהילות סמוכות ידעו מה מדיניות החברה לגבי שכנות טובה,אילו מאמצים ויוזמות הושקעו, ומה התוצאות שהושגו בנושא זה - כדי להעמיק את האמון ולהקל על טיפוח יחסים חיוביים הדדיים.

כדאי שלקוחות/ספקים גדולים בעולם יוכלו להעריך את הסטנדרט הגבוה של שמירה על זכויות אדם ושל קיימות, כחלק משרשרת ערך אחראית ומקיימת.

וגם ספקים ולקוחות מקומיים - כדאי שידעו שיש להם עוד סיבות לסמוך עלינו וללכת לקראתנו ואיתנו.

וכמובן - חשוב שאנליסטים ואנליסטיות ימצאו את המידע הנחוץ כדי לגבש הערכה (חיובית) של החברה. יש בעולם יותר ויותר משקיעים שמקבלים החלטות על בסיס הערכות אלו. וכך לגבי מחזיקי הענין השונים.

אז איך לגרום ליותר א.נשים לקרוא את התכנים שבדו"ח?

הדו"ח הוא תיבת אוצר של תוכן

ההצעה שלי היא לשנות גישה כלפי הדו"ח. במקום להתייחס אליו כאל תוצר סופי של תהליך איסוף ומיפוי מידע, לראות בו בסיס לתהליך תקשור (communicating) ודיאלוג.

הגישה החדשה לא מסתכלת על הדו"ח כעל מקשה אחת, כעל "פרסום", אלא רואה בו מקבץ של פריטי מידע רבים, שכל אחד מהם רלוונטי למחזיק ענין מסוים.

אם נספק לכל מחזיק ענין רק את המידע שמעניין אותו, ננגיש אותו באופן מעניין, נשתמש בעקרונות הסטוריטלינג, נבחר בפורמט המתאים ובפלטפורמה הרלוונטית לאותו מחזיק ענין - יש סיכוי גדול שהוא יצרוך את התוכן שלנו.

כדי להפיק את המיטב מהדו"ח, עלינו ליצור תכנית תקשור, שתענה על השאלות הבאות:

1. למי לספר?

מי הם מחזיקי הענין / קהלי היעד שחשוב לנו שיקראו את הדו"ח או חלקים מתוכו? ("הציבור הרחב" זו לא הגדרה מדויקת של מחזיק ענין).

כדאי לעשות רשימה מפולחת לפי קטגוריות ותתי-קטגוריות (סגמנטציה).

2. למה לספר?

למה חשוב לנו שכל אחד ממחזיקי הענין שהגדרנו יקראו את המידע? מה בדיוק אנחנו רוצים להשיג בעקבות זאת (מה אמור להשתנות בתפיסה שלהם אותנו או בפעילות שלהם מולנו), ואיך נמדוד שהשגנו זאת?

לא פחות מכך, חשוב להבין למה שיעניין את מחזיקי הענין הללו לקרוא זאת? באיזה אופן המידע רלוונטי עבורם? מדוע שישקיעו בנו זמן ותשומת לב? מה יצא להם מזה?

3. מה לספר?

איזה מידע חשוב למחזיקי הענין שהגדרנו לדעת?

כדי לדעת את התשובה לשאלה זו, עלינו לקיים איתם דיאלוג מקדים. המתודולוגיה של GRI (על בסיס תקן AA1000 לדיאלוג עם מחזיקי ענין של ארגון AccountAbility) מעודדת לקיים דיאלוג עם מחזיקי ענין, כדי להבין מה הסוגיות המהותיות עבורם, ולאחר מכן לתקשר להם בדו"ח את המענה לשאלות שמעניינות אותם (במידה ואלו סוגיות מהותיות גם מבחינת החברה).
עלינו לצאת מהנחה שכל מחזיק ענין (קטגורית) מתעניין בנושא אחר.

למשל, את האנליסטים מעניין, בין היתר, לראות נתונים רלוונטים, הכוללים התיחסות לנקודות ייחוס בעבר, והתייחסות ליעדים עתידיים. זאת לצד הסברים ליעדים שלא הושגו. מעניין אותם גם לראות מסמכי מדיניות.

למשל, ארגוני סביבה ירצו לקרוא, קרוב לודאי, על מחויבות החברה למנוע נזקים סביבתיים, על השקעתה בפתרונות מקיימים, ועל הביצועים ועמידה ביעדים. יתכן שיעניין אותם לקרוא.על תאונות ותקלות שהתגלו בתקופת הדיווח, שגרמו לנזק סביבתי, ועל האופן בו החברה לקחה אחריות ופעלה לתקן את הנזק ולמנוע הישנותה. ארגון מסוים יתעניין במיוחד בנושא צמצום שימוש בפלסטיק; ארגון אחר יתעניין בצמצום פליטות ומעבר לשימוש באנרגיה מתחדשת; ארגון אחר יתעניין בשמירה על רווחת בעלי חיים.

למשל, ארגונים העוסקים בשילוב אוכלוסיות בתת-ייצוג בשוק העבודה ירצו לקרוא מה מדיניות החברה, באיזה אוכלוסיות היא מתמקדת, כמה היעדים שלה, כיצד היא פועלת כדי לעמוד בהם, ומה הביצועים. הם גם ירצו לקרוא הסברים למקרים בהם קיימים פערי שכר או תת-ייצוג, ויחפשו בסיס לשיתוף פעולה.

הדו"ח הוא תיבת אוצר של מידע במגוון תחומים, וניתן לייצר ממנו שלל פריטי תוכן מותאמים למחזיקי הענין השונים. לא כולם מתעניינים בהכל. מוטב לזקק את התוכן הרלוונטי הספציפי.

4. איך לספר?

באיזה פורמט להעביר את המידע? בתוך הדו"ח עצמו כדאי להשתמש במגוון פורמטים להעברת מידע, בהתאם למכלול שיקולים (סוג המידע, מאפייני מחזיקי הענין ועוד): החל בגרפים ואינפוגרפיקות (שמקלות על קליטה מהירה של מכלול נתונים), עבור בטקסטים, סיפורים (כגון קייס סטאדיז), וככל הניתן - שימוש בתמונות ובוידאו.
היכן שהדבר אפשרי (למשל במסמכי מדיניות שאינם משתנים משנה לשנה, או בסיפורי קייס סטאדיז שאורכם רב), מוטב להציג בדו"ח טקסט תמציתי, ולצרף אליו קישור להרחבה באתר החברה.
חשוב להשתמש בשפת המותג, כדי לחזק את הזיהוי בין תוכן הדו"ח לבין החברה/מותג.

תקציר חצי שנתי של ביצועי קיימות של חברת לגו

כדאי לבחון מראש איזה פורמט יגרום לכמה שיותר אנשים ולמנועי החיפוש למצוא ולקרוא את הדו"ח שלנו: האם טקסט פתוח HTML באתר החברה או במיניסייט? האם קובץ PDF סגור?

מומלץ תמיד ליצור תקציר, לצד הדו"ח המלא. התקציר יכול להיות בפורמט של קובץ מקוצר, עמוד אינטרנט אחד, או ויז'ואל אינפוגרפיקה שמרכז את עיקרי הסוגיות והנתונים.

וכאמור, אפשר ורצוי לתקשר תכנים ספציפיים מתוך הדו"ח - למחזיקי הענין הרלוונטים. לא כחלק מהדו"ח, אלא כתוכן נפרד וייעודי.

למשל, קבוצת שטראוס הפיקה מחברות, שהדפים הראשונים בהן מכילים תמצית מידע מתוך דו"ח הקיימות של הקבוצה, מוצג באופן ויזואלי וקליל, ואילו שאר הדפים - ריקים ומיועדים לשימוש עצמי. המחברות מחולקות לא.נשים המשתתפים באירועים ומפגשים שונים שהקבוצה מקיימת.

שער המחברת

כפולת עמודים פנימית במחברת

לנושא הסטוריטלינג של התכנים ושל סיפורי קיימות - אקדיש מאמר נפרד.

5. איפה לספר?

במקום בו מחזיקי הענין שלנו נמצאים.

ככל שנתאים את פורמט וערוץ הנגשת המידע למחזיקי הענין השונים (כלומר, ניצור פורמט והפצה מותאמים לכל קטגורית מחזיקי ענין), נוכל להגדיל את הסיכוי שמחזיקי הענין יהיו קשובים לתקשור שלנו ויקדישו לו תשומת לב ראויה.

התיקשור אינו משימה חד כיוונית, אלא תהליך של שיח, שכולל גם הקשבה למשובים ובניית אמון עם מחזיקי הענין. במובן זה, הדו"ח הוא כלי ובסיס לדיאלוג, ואינו יעד בפני עצמו.

כדאי לחשוב ביצירתיות על פלטפורמות וערוצים לא קונבנציונליים, כדי להפתיע ולשבות את תשומת הלב ברגעים הכי לא צפויים (אך עדיין מתאימים וראויים).

דוגמאות לערוצי הפצת המידע:

פיזי: שילוט, פגישות אישיות, כנסים, שולחנות עגולים לדיון בתוכן (כמו שעשתה קבוצת שטראוס).

דיגיטלי: אתר, וואטסאפ, רשתות חברתיות, וובינר, פודקאסט.

ניתן ליצור קמפיינים יעודיים סביב התכנים, לשתף את העובדים כסטוריטלרים/ות, חידוני טריוויה שיגבירו מעורבות ועוד.

שירות חדש: סדנת תקשור דו"ח ESG

איך להפוך את הדו"ח שלכם לתיבת אוצרות של תוכן, ולהפיק את המיטב מהאוצר הזה.

סדנא לתכנון מהלך תקשורת של הדוח, בהשתתפות מגוון גורמים מהארגון, כולל יועצי התקשורת.

מתאים לחברות המפרסומות דו"חות, וכן לחברות יעוץ.

מומלץ לקיים את הסדנא כחלק מתהליך תכנון הדו"ח, אך ניתן לקיים אותה גם לאחר תום הכתיבה.

ניתן לצרף גם סדנת סטוריטלינג של קיימות.

צרו קשר, ונתאים יחד את הסדנא לצורך שלכם.ן shirleykantor@gmail.com 052-8555501

הפוסט איך להפוך דו”ח ESG לרב-מכר? הופיע ראשון בשירלי קנטור

מאמר זה נכתב ב 6.11.23 – יום 31 לפרוץ המלחמה, ועודכן ב 26.12.23 יום 81 לפרוץ המלחמה

----
מאז השבת השחורה, 7 באוקטובר, המגזר העסקי בישראל רתום באופן מוחלט לסייע למאמצים האזרחיים בעורף ובקווי העימות, ולשמירה על החוסן החברתי והכלכלי. אני רואה זאת מתוך פעילותי ביוזמות שמחברות בין עסקים לקהילה, ונוכחת מקרוב בעשייה של הלקוחות שלי ושל חברות נוספות.

למרות זאת, נשמעות מעת לעת טענות ותלונות כנגד חברה גדולה זו אחרת: מדוע חברות לא מורידות עכשיו מחירים? מדוע השירות שלהן איטי מהרגיל? מדוע הן לא תורמות מוצרים לקהילה? מדוע הן מוציאות עובדים ועובדות לחל"ת דווקא בתקופה קשה זו? הטענות ניצתות ומתלקחות ברשתות החברתיות ולעתים גולשות גם לתקשורת הממוסדת.

הציפיות של הציבור ושל הצרכנים ניתנות להבנה, אך לעתים קרובות הן נשענות על ידע חלקי בלבד אודות תמונת המצב המורכבת. אנסה להוסיף פרטים ובהירות לגבי פעילותן של חברות בזמן חירום, בדגש על חברות גדולות, אליהן מופנות רוב הטענות. בראש ובראשונה אבקש לחדד אבחנה חשובה:

תפקידו של המגזר העסקי לספק שירותים ומוצרים, תוך יצירת ערך למחזיקי הענין של החברות, ובראשם לבעלי המניות. בשונה מהמגזר הציבורי (ממשלה וארגוניה) והמגזר החברתי, הייעוד של המגזר העסקי אינו לפתור בעיות חברתיות.

למרות זאת, מחקר גלובלי של חברת אדלמן מתקופת הקורונה מצא כי מחצית מהציבור סבור שהמגזר העסקי מסוגל לפתור בעיות חברתיות טוב יותר מאשר ממשלות; בין אם בגלל שמגזר זה הוכיח עצמו כבעל יכולת תגובה מהירה, גמישה וחדשנית, ובין אם בגלל שממשלות הוכיחו עצמן כאיטיות ומיושנות, לא יעילות, מסובכות בבירוקרטיה, ולא אמינות. אך גם אם הציפיות החברתיות מהמגזר העסקי גבוהות, חשוב לזכור מה חלוקת התפקידים בין המגזר הציבורי, העסקי, והחברתי.

הצורך ההישרדותי: המשכיות עסקית

המטרה הראשונה של המגזר העסקי בזמן חירום היא לשרוד; להצליח לקיים המשכיות עסקית, ולספק שירותים ומוצרים ללקוחות – בין אם הם פרטיים או ארגוניים. בפרט כשמדובר בשירותים ובמוצרים חיוניים.

כך, למשל, מצופה שחברות התקשורת יאפשרו המשך תקשורת סלולרית ואינטרנטית רצופה בכל הארץ – גם באיזור שנחרב במתקפת הטרור; שחברות האשראי יאפשרו המשך טרנזאקציות – גם לאנשים שנחרבו להם הארנקים פיזיים והמכשירים הדיגיטליים; שחברות המזון ימשיכו לייצר ולהפיץ – גם כשמפעלים ושדות חקלאיים הופצצו; שהקמעונאיות ימשיכו למכור מוצרים, תרופות, טואלטיקה ועוד – גם כשחלק ניכר מהעובדים והעובדות גויסו למילואים ואין מי שישנע ויסדר סחורה; ושחברות התעופה ימשיכו להטיס נוסעים לארץ – גם כשחברות הביטוח הפסיקו לבטח מטוסים שטסים לארץ, וכשטייסים זרים מסרבים לנחות בישראל.

כל אלו דוגמאות אמיתיות של אתגרים עמם התמודדו ומתמודדות חברות מאז תחילת המלחמה, וזאת בזמן שחלק מעובדיהן או בני משפחותיהם נפגעו באירועי הטרור, או גויסו למילואים, או שבני/בנות זוג גויסו למילואים והן/הם משגיחים בבית על ילדים שלומדים בזום.

הציבור, ברובו, לא מודע לאילוצים הרבים ולמאמצים העצומים והיקרים שנעשים מאחורי הקלעים כדי לאפשר המשכיות עסקית, אך הוא מצפה לקבל את השירותים והמוצרים בזמינות מלאה, ללא דיחוי, וללא שינוי במחיר.

סולידריות חברתית

בנוסף לרציפות באספקת שירותים ומוצרים, חברות מצופות גם לקחת חלק במאמץ החברתי-לאומי, לסייע ולתרום לקהילה. ציפייה זו קיימת לא רק אצל הציבור הרחב, אלא גם בקרב העובדים והעובדות בחברות עצמן.

להנהלות של החברות יש אינטרס עסקי לתת מענה לציפיות אלו, בנוסף למחויבות המוסרית. בראש ובראשונה, הצדקה וחיזוק של האמון שמחזיקי הענין (עובדים, צרכנים, משקיעים) נותנים באותן חברות.

בנוסף, קיימת הבנה שהתנהגות סולידרית תתרום לחוסנה של החברה העסקית, ולחוסנה של החברה הישראלית. בעוד שבימי שיגרה התלות ההדדית בין עסקים לבין הקהילה בתוכה הם פועלים, סמויה לרוב מהעין, הרי שבימי משבר היא נחשפת לעין כל.

כבר למחרת הטבח, חברות רבות החלו לשנע תרומות דחופות בהיקפים גדולים מאוד: מזון, תרופות, טואלטיקה, בגדים, מזרנים, מטענים סלולריים ועוד. חלק מהחברות תרמו כסף בסך עשרות מיליוני ₪ למימון טיפולים בריאותיים ונפשיים, ולרכישת ציוד ומוצרים.

הודות לתשתית איתנה של שיתופי פעולה, המתקיימת בין עמותות לחברות בימי שיגרה, התאפשרו מהלכים מהירים ויעילים של סיפוק מענה לצרכים בשטח. בחלק מהמקרים היוזמה הגיעה מהעמותות, ובחלק מהמקרים – החברות הן אלו שיזמו. חברות גלובליות גייסו גם תרומות מההנהלה העולמית, בנוסף לתרומה המקומית. מדובר בעשרות מיליוני דולרים.
אחת היוזמות המהירות והמרשימות היא של פורום העסקים למען תושבי עוטף עזה: התארגנות של כמאתיים חברות גדולות, שתרמו לכל מפונה מיישובי העוטף תו-קניה דיגיטלי בשווי 1,000 ₪, הניתן למימוש בכמאה רשתות גדולות. זוהי דוגמא ליכולת תגובה מהירה וגמישה של המגזר העסקי, שלצערנו לא התגלתה אצל הממשלה.

תרמו את המשרד

ככל שהתברר המגוון הרב של הצרכים, חברות תרמו ביד נדיבה את היכולות הייחודיות שלהן. למשל, חברות נדל"ן תרמו דירות למגורים זמניים למשפחות מפונות, יבואניות מכשירי חשמל ציידו את הדירות בהתנדבות; יבואניות רכב וחברות ליסינג תרמו מכוניות ומשאיות לעמותות שמטפלות במפונים; חברות טכנולוגיה איפשרו לעמותות להשתמש במוצרים הטכנולוגיים שלהן כדי שאלו תוכלנה לייעל את פעילותן; פירמות עורכי דין סיפקו ללא תשלום יעוץ למיצוי זכויות; רשת שופרסל יצרה חנות ניידת בתוך משאית ענק, המנגישה למפונים השוהים במלונות מוצרים בסיסיים במחירי עלות; חברות קניונים העמידו את השטחים הציבוריים לטובת איסוף ואריזה של תרומות מהציבור; חברת פרטנר שידרגה את כל הלקוחות הסלולריים שלה, באופן אוטומטי וללא תשלום, לדור 5.

חלק מהסיוע לקהילה התבטא במתן פטור או דחייה של עמלות ותשלומים כאלה ואחרים ע"י הבנקים וחברות הביטוח, במטרה להקל על תושבי קו העימות, על נפגעים, ועל המשרתים והמשרתות במילואים.

בנוסף, חברות איפשרו לעובדים ולעובדות להתנדב במגוון פעילויות בקהילה, ולתרום גם מהידע המקצועי שלהם לטובת צרכים חברתיים. אנשי הייטק, למשל, סייעו למפונים לשחזר סיסמאות לחשבונותיהם האישיים השונים, לאחר שכל המכשירים הטכנולוגיים שלהם נחרבו.

זהו רק קמצוץ מהתרומות שחברות גייסו ותרמו. רוב החברות לא מפרסמות את פעילותן ותרומתן, בין אם בגלל שהן מעדיפות להשקיע משאבים בפעילויות דחופות, ובין אם בגלל שהן חוששות מתגובות ציניות.

לדעתי חשוב שחברות יפרסמו מידע זה באופן אחראי ומדויק, מהסיבות שתיארתי לעיל. כאן תמצאו מסמך קצר עם עקרונות-מנחים לפרסום אפקטיבי של פעילויות מסוג זה. המסמך נכתב ופורסם במסגרת יוזמת "עסקים נרתמים לקהילה בחירום" של קואליצית ארגונים עסקיים, חברתיים וציבוריים.

אשוב ואזכיר שההתגייסות האדירה של החברות נדרשה, במידה רבה, בגלל היעדרה הממושך של "המדינה" מהשטח. מענים ותקציבים שאמורים היו להינתן במיידי על ידי גופים ציבוריים, בוששו מלהגיע במשך ימים ארוכים ואף שבועות. חלקם טרם הגיעו עד לזמן כתיבת שורות אלו. אל הוואקום נכנסו ארגונים חברתיים ויוזמות פרטיות, שנשענו על תמיכתם של פילנתרופיה פרטית ושל המגזר העסקי.

איך להמשיך הלאה

ככל שמצב החירום מתמשך והופך לשיגרה, חברות צריכות להיערך מחדש למציאות מאתגרת של מחסור בעובדים, קשיים לוגיסטיים, חוסרים בשרשרת הייצור, ירידה בהיקפי הקניה ועוד.

יש חברות שמקדימות את מועד התשלום לספקים שלהן – כדי שאלה יוכלו להמשיך ולתפקד, ויש חברות המאפשרות אשראי גדול יותר ללקוחות, כדי שיוכלו להמשיך ולרכוש. חלק מהחברות ממש מסייעות בשיקום של ספקים שנפגעו. למשל, תנובה משקיעה 15 מיליון ₪ בקרן לשיקום רפתות בעוטף עזה, שנפגעו ממתקפת הטרור (הרפתות אינן בבעלות החברה, אלא ספקיות שלה).

בענפים מסוימים, כגון תיירות, בידור, וקמעונאות אופנה, הפעילות העסקית נעצרה כמעט לחלוטין. חברות בענפים אלה נאלצות לצמצם באופן זמני את מצבת העובדים, וחלקן מוציאות את העובדים לחל"ת. בנקודה זו שוב התלקח שיח ביקורתי בציבור, שתקף את החברות על המהירות בה הן שולחות עובדים הביתה ללא תשלום, כשחלק מעובדים אלה לא זכאים לפיצויים מהביטוח הלאומי.

ניתן להבין את הציפייה כי חברות תעשינה את מירב המאמצים כדי למצוא פתרונות יצירתיים וגמישים, על מנת שלא לשלוח עובדים לחל"ת – צעד שפוגע כלכלית בעובדים, ושעלול להחליש את מידת ההערכה והאמון שלהם כלפי מקום עבודתם. אולם יש לזכור שבחלק מהמקרים, למעסיקים אין כיסים מספיק עמוקים כדי להמשיך ולשלם שכר מלא לכל העובדים והעובדות. הרווחיות של החברות נשחקת ככל שמצב החירום מתמשך.

כפי שניתן להבין, זהו מצב מורכב ואינו תמונה פשוטה של שחור ולבן, טובים ורעים. גם בהקשר זה אזכיר שתפקידה של המדינה לספק רשת-בטחון לעובדים ולעובדות, כמו גם למעסיקים. למדינה יש גם מחויבות וגם אינטרס, שהמגזר העסקי ימשיך לפעול, להעסיק, להרוויח, למלא את צרכי המשק והצרכנים, ולמלא את קופת המיסים של המדינה.

צל"ש או טר"ש?

לסיכום נראה כי מצב החירום אליו נקלענו מלמד שלציבור בישראל קל יותר להפנות ציפיות וטענות כלפי המגזר העסקי, מאשר כלפי המגזר הציבורי. אנשים כנראה מרגישים שעצם היותם צרכנים משלמים – מקנה להם זכות לדרוש ולצפות. זוהי ציפיה לגיטימית, גם אם היא נשענת על מידע חסר ועל הבנה חלקית.

בה בעת ניתן לראות שבעוד שהאחריות על רווחת הציבור מוטלת, בראש ובראשונה, על הממשלה ועל המגזר הציבורי, מי שמיהר ליצור מענים אפקטיביים הם דווקא החברה האזרחית – בשילוב כוחות אפקטיבי וסינרגטי של המגזר החברתי ושל המגזר העסקי. עוד לפני סוף המערכה, די ברור מי זכאי לתעודת כבוד, ומי לתעודת עניות.

הפוסט תרמנו את המשרד: מה תפקידו של המגזר העסקי בזמן חירום? הופיע ראשון בשירלי קנטור

מה מודד הברומטר ומדוע?

אמון הוא אחד המשאבים הנחוצים לקיומה של חברה דמוקרטית מתפקדת, ולקיומה של כלכלה צומחת (ע"ע ישראל 2023). אמון הוא גם תנאי יסוד לקיומו של כל גוף עסקי ושל כל מותג. זהו משאב שנוצר באיטיות ומתכלה במהירות.

'ברומטר האמון' של חברת המחקר אדלמן הוא דוח שנתי המציג את מידת האמון שיש לאנשים ברחבי העולם כלפי מוסדות שונים במדינתם, בדגש על ממשלות, עסקים, תקשורת וארגונים חברתיים (NGOs), וגם כלפי מוסדות גלובליים (כגון ארגון הבריאות העולמי).

הדוח מתבסס על סקר טלפוני ואינטרנטי שנערך בקרב 32,000 משיבים ומשיבות ב-28 מדינות (ישראל אינה אחת מהן). הסקר עצמו מתבצע לקראת סוף השנה שלפני פרסום הדוח. כלומר, הדוח של 2023 מתבסס על סקר שבוצע בסוף 2022.

הדוח מתפרסם באופן קבוע מזה 23 שנה, ומרתק לעקוב אחר השינויים המתרחשים במדינות רבות במקביל לאורך השנים. בדוחות ניכר כי רמת האמון מושפעת מאירועים מקומיים ומאירועים גלובליים. השפעתם של האירועים הגלובליים מתחזקת ככל שהטכנולוגיה מחברת את המוסדות והאנשים ברחבי העולם ביותר ויותר ממשקים.

כאן בבלוג שלי אני מביאה את הממצאים המעניינים, בעיקר מנקודת מבטם של עסקים ומותגים, כפי שעשיתי בעבר (דוח 2018, דוח 2022).

אני מוצאת שהנתונים מהדוח רלוונטיים למצגות ולדיונים עם הנהלות, ולכל מי שרוצה להבין את המגמות המשפיעות על המגזר העסקי. כאן תמצאו את הדו"ח המקורי.

אז מה מצב האמון השנה? לא טוב.

כמו בשנה שעברה, עסקים הם המוסד היחיד בו הציבור נותן אמון (האמון הניתן בעסקים במדינות מערביות נמוך יותר מאשר במדינות האחרות). רמות האמון של הציבור בתקשורת ובממשלה נותרו נמוכות מאוד.

זהו שינוי משמעותי לטובה מאז שהמגזר העסקי איבד את אמון הציבור בעקבות משבר הסאבפריים בארה"ב שהפך למשבר פיננסי עולמי, ומאז מחאת הקוטג' בארץ. תכף נראה מה הסיבות ומה ההשלכות של האמון הרב הזה.

השינוי הזה גם נותן אופק של תקווה כי ניתן לשקם את רמות האמון כלפי המוסדות האחרים, אם הם יעשו את הדבר הנכון.

טכנולוגיה היא הענף העסקי בו הציבור נותן את האמון הרב ביותר. חברות הרשתות החברתיות מקבלות את רמת האמון הנמוכה ביותר (תעשו מבט מופתע).

הדוח מציג את אחת הסיבות המרכזיות המשפיעות על רמת האמון במוסדות השונים: האם המוסד נתפס ע"י הציבור כשקרן / חרטטן או כדובר אמת.

כפי שניתן לראות בגרף, הממשלה נתפסת כספקית הגדולה ביותר של מידע לא מהימן, ואילו הארגונים החברתיים נתפסים כספקי המידע המהימנים ביותר. המגזר העסקי נתפס כמהימן יותר מהממשלה ומהתקשורת.

כשעוברים מהרמה המוסדית לזו הפרסונלית, ניתן לראות שאנשים נותנים את האמון הגבוה ביותר במדענים, בקולגות לעבודה ובמנכ"ל/ית של מקום העבודה שלהם (ירידה קלה לעומת הציון של שנה שעברה). אגב, השאלה עליה השיבו הנסקרים היתה: על מי את/ה הכי סומך/ת שיעשה/תעשה את הדבר הנכון?

הציבור לא רק נותן אמון במנכ"לים עסקיים, הוא גם מצפה מהם לנקוט עמדה ולפעול לתיקון בעיות חברתיות. נגיע לזה בהמשך.

התמונה הגדולה: קיטוב חברתי הרסני

בואו נעשה לרגע זום-אאוט, כדי להבין את ההקשר הרחב בתוכו מתקיים חוסר האמון במוסדות.

אחד הממצאים המדאיגים בדוח השנה מצביע הוא התחושה הרווחת בקרב רבים, שארצם מפולגת יותר מאשר אי פעם בעבר. למעשה, 53% מהמשיבים סבורים כך. המדינות ה"מובילות" בתחושת הפילוג של תושביהן: הולנד, ברזיל, שוודיה, צרפת, ניגריה, ארה"ב, אנגליה, ארגנטינה ועוד רשימה ארוכה.

65% מהמשיבים סבורים שחוסר האדיבות/נימוס (civility) והכבוד ההדדי נמצאים במצב הגרוע ביותר מאי-פעם;  62% סבורים שהמרקם החברתי שפעם החזיק את המדינה – הפך חלש מדי בשביל להוות בסיס לאחדות סביב יעוד משותף. נשמע מוכר? אנחנו לא לבד.

שימו לב מיהם הגורמים המזוהים כמפלגים ביותר, ומיהם הגורמים הנתפסים כמאחים: אמנם שליש מהמשיבים סבורים שמנהיגים עסקיים מפלגים, אולם 41% רואים בעסקים כוחות מאחים (במקום השלישי לאחר מנהיגי הארגונים החברתיים והמורים). הנתון הזה נמצא בהלימה עם הנתון הקודם שהצגתי, לפיו רמת האמון במנכ"לים של מקום העבודה גבוהה מאוד.

מעניין כי את הפלגנות הרבה ביותר מייחסים ל"חזקים ועשירים" – אותם בעלי הון שמנסים לבחוש ולסכסך על מנת להפיק תועלת אישית, בין היתר כנראה גם באמצעות שליטה באמצעי התקשורת (לוגן רוי מ"יורשים" כמשל).

להתפוררותה של לכידות חברתית בתוך מדינות יש השלכות משמעותיות על הפרט, על המדינה ועל העסקים. מבין המשיבים לסקר, אלה הסבורים שמדינתם נמצאת בקיטוב חברתי משמעותי, מעריכים כי אם הבעיה לא תיפתר הדבר יגרום להחרפת בעיית האפליה והדעות הקדומות, האטת הצמיחה הכלכלית, הגדלת האלימות ברחובות, שיתוק היכולת להתמודד עם אתגרים חברתיים, והחמרת המצב הפיננסי האישי של המשיבים.

זה גם המקום להזכיר את סקר הסיכונים הגלובלי של הפורום הכלכלי העולמי לשנת 2023, שמצא כי הקיטוב והתפוררות הלכידות החברתית הינם הסיכון החמישי בגודלו על עתיד המדינות והכלכלות בשנתיים הקרובות.

דו"ח הסקר, המתבצע בקרב 1,200 מומחיות ומומחים מתחומים שונים, מציג גם את מפת ההשפעות ההדדיות בין גורמי סיכון שונים. למשל, התפוררות הלכידות החברתית קשורה באופן חזק לבעיית הפייק ניוז והיעדר הידע (דיסאינפורמציה ומיסאינפורמציה), קשורה חזק לבעיית החרפת בעיות נפשיות, ואף קשורה לקריסת מדינות. המפה הזו עלולה וצריכה להדיר שינה מעיני מנהיגים של מדינות, ארגונים ועסקים.

האם עסקים ומותגים יצילו את המצב?

אחרי שהבנו את המימדים האסוניים של חוסר האמון ושל הקיטוב החברתי, נשאלת השאלה האם לעסקים ולמותגים יש תפקיד בנסיון לשפר את המצב.

לכאורה עסקים לא נתפסים כשייכים לזירה החברתית, המזוהה באופן מסורתי עם ממשלות וארגונים חברתיים. אבל התשובה העולה מהסקר חיובית. לעסקים יש יכולת (נתפסת) לקדם פתרון של בעיות חברתיות, והציבור מצפה שהם יעשו זאת.

בואו נראה את הנתונים שתומכים במסקנה הזו:

סיפור מוצלח אודות יעוד משותף יכול להוות בסיס ראשוני לצמצום שסע חברתי. ומי יודע לספר סיפורים טוב יותר מאשר מותגים? ואכן, 68% מהנסקרים סבורים שלמותגים יש יכולת לחזק את האדיבות ההדדית ואת המרקם החברתי המאחד. הנתון הזה גבוה יותר במדינות עם כלכלה מתפתחת. בארה"ב ומדינות אירופה שיעור האמונה ביכולתם של מותגים לקרב בין אנשים עומד על 63%-48%. עדיין, שיעור משמעותי.

הגרף המעניין הבא מציג את השילוב בין שני פרמטרים: עד כמה המוסד נתפס כאתי, ועד כמה הוא נתפס כבעל יכולת לבצע את משימתו. מזה שנים שהעסקים הם המוסד היחיד שנתפס כמשלב יכולת ביצוע גבוהה + רמת אתיקה גבוהה (בניגוד מוחלט לממשלות). יתרה מכך, התפיסה שלו כאתי משתפרת בעקביות בשנים האחרונות.

אני מניחה שהשינוי נובע בעיקר מהתרחבותה של מגמת השקיפות במגזר העסקי. תאגידים מציגים בשקיפות את המדיניות ואת הביצועים שלהם בנושא השפעות חברתיות, אתיות וסביבתיות, בעיקר במסגרת דוחות קיימות / אחריות תאגידית / ESG.

הסיבה לכך שיותר תאגידים מפרסמים דוחות כאלה היא שיותר ויותר משקיעים דורשים את המידע הזה. מדוע הם דורשים זאת? כי הנתונים המצטברים עם השנים מעידים שניהול אחראי של השפעות חברתיות וסביבתיות מצמצם סיכונים ויוצר תועלות עסקיות.

לאור העובדה שהציבור תופס את העסקים כבעלי יכולת ביצוע גבוהה ובעלי רמה מוסרית גבוהה, אך טבעי שהוא יצפה כי הם יפעלו לטובת פתרון בעיות המאיימות על יציבות החיים והחברה. בראש ובראשונה בסוגיות של משבר האקלים, אי-שוויון כלכלי ומשבר האנרגיה (מניחה שהמשיבים באירופה תרמו משמעותית לסעיף האחרון).

ואם יש בין הקוראות והקוראים כאלה החוששים שתאגידים אקטיביסטיים ייתפסו כעוסקים בעניינים לא להם, ניתן לראות שרק מעט מאוד מהמשיבים סבורים שהתאגידים מתעסקים יותר מדי בסוגיות הללו. ברוב הסוגיות, מספר המצדדים במעורבות חברתית של עסקים גדול פי 6.5 ממספר המתנגדים לכך.

אגב, למרות שהממשלות נתפסות במידה רבה כאימפוטנטיות, הציבור חושב ששת"פ בין עסקים וממשלות לפתרון בעיות חברתיות יניב תוצאות אפקטיביות פי 4 מאשר אם עסקים יעשו זאת באופן עצמאי. בכל זאת, לממשלות יש תשתיות שלא מצויות אצל העסקים.

בעיני המשיבים לסקר, הדרכים בהן עסקים יכולים להימנע מלהיתפס כפוליטיים, למרות מעורבותם בסוגיות חברתיות, אשר חלקן שנויות במחלוקת, הן: להקפיד להיות מקור מהימן למידע, לבסס את פעילויותיהם על מדע, לא להזדהות עם אף מפלגה פוליטית, לדבוק באותם ערכים לאורך שנים, ולחבר בין פעולות מיטיבות לבין יצירת ערך תחרותי לעסק – כלומר להמחיש שיש הגיון עסקי לעשייה המיטיבה, ולא מניע נסתר.

מנכ"לים/ות – המנהיגים החברתיים החדשים?

ראינו לאורך המאמר שמנכ"לים של חברות נתפסים כמהימנים, וכבעלי יכולת לאחות קרעים חברתיים. אלו הן הסוגיות שהמנכ"לים מצופים לנקוט עמדה לגביהן: יחס לעובדים, שינויי אקלים, אפליה, פער העושר, הגירה.

נקיטת עמדה היא מעשה חשוב, בפרט כאשר מתקיים שיח על סוגיה שנויה במחלוקת, אבל המנכ"לים מצופים גם לפעול, ולא רק לדבר. הציבור סבור שהם מחויבים לשלם שכר הוגן לעובדים, להבטיח שהקהילות בתוכן הם פועלים מוגנות ומשגשגות, לשלם מיסי תאגיד כחוק מבלי לנקוט במניפולציות יצירתיות (גם אם חוקיות), לאפשר הסבה מקצועית לעובדיהם, לאור שינויי הטכנולוגיה בשוק העבודה.

כמו כן, 71% מהנסקרים מצפים ממנכ"לים להימנע מפרסום בפלטפורמות שמפיצות מידע שגוי.

לסיכום

אפשר לומר שמוסדות רבים "שבורים" – השיטה לא עובדת. או אולי דווקא כן עובדת, אבל לטובתם של מעטים. בכל מקרה, כדי לתקן את המצב, לאחות את הקרעים בתוך מדינות ולצמצם את הסיכונים שהקיטוב צופן, צריך להחזיר את האמון במוסדות (לשם כך הם חייבים להתחיל לפעול בשקיפות, ולדבר עובדות ולא שקרים ומניפולציות), וצריך ליצור נרטיבים חברתיים מאחים בכל מדינה.

כרגע נראה שמי שיכולים להוביל מהלכים מיטיבים כאלה הם תאגידים ומותגים. השיח על גיוון, הכללה ושוויון (Diversity Equity Inclusion) נראה נחוץ מתמיד, ונראה גם שהתאגידים יכולים ללמד ממשלות מה ניתן לעשות כדי שזה יצליח. אם רק יהיה שם מי שירצה להקשיב.

עד אז, תאגידים מצופים להיכנס לחלל שהותירו הממשלות, ולקדם פתרונות לבעיות חברתיות וסביבתיות, תוך שיתוף פעולה עם ארגונים חברתיים ועם הממשלות. לא מדובר על תרומת כספים למהלכים חברתיים, אלא ליצירת מענים עסקיים (להרחבה - ראו מאמר על שלושת מימדי ההשפעה של תאגידים ומותגים).

אז איך מותגים יכולים לקדם אג'נדה חברתית ולהרוויח מזה?

אם הגעתם.ן עד סוף המאמר הארוך הזה (שאפו ותודה), אולי יעניין אתכם.ן לדעת על קורס "אימפקט מרקטינג – השפעה חברתית של מותגים".

הקורס, שיתקיים במסגרת איגוד השיווק הישראלי, יעסוק ביצירת אג'נדה חברתית למותגים, בשיווק ופרסום אינקלוסיבי (מגוון ומכליל), בשיווק ירוק והימנעות מגרינווש. פתיחה: 8 במאי 2023. הפרטים כאן.

הפוסט ברומטר האמון של אדלמן 2023 – עסקים יצילו את העולם? הופיע ראשון בשירלי קנטור

הפרויקט של דמרקר לייבלס נועד לחשוף מנהלים ומנהלות במגזר העסקי לדרכים בהן חברות יכולות להיערך לשינויים החברתיים והסביבתיים המשמעותיים שמתקרבים אלינו במהירות, ושגורמים לציפיות ערכיות חדשות של צרכנים, עובדים, ומשקיעים.

יעדי האו"ם לפיתוח בר קיימא (SDG) מציעים מפת דרכים להיכרות עם אתגרים אלה ולניווט בהם, כדי ליצור ערך תחרותי (או לכל הפחות - לנהל סיכונים) ובו בזמן - לעשות אימפקט מיטיב ברמת המקומית או הגלובלית.

הקליקו כאן לקריאת המאמר

הקליקו כאן למידע אודות הכנס

הפוסט מפת דרכים לצמיחה עסקית בעולם משתבש – SDG הופיע ראשון בשירלי קנטור

אמון הוא מד-דופק של איתנות חברתית וכלכלית

אמון הוא אחד המשאבים הנחוצים לקיומה של חברה דמוקטית מתפקדת ולקיומה של כלכלה צומחת. זהו משאב שמתהווה באיטיות אך נהרס במהירות. מזה 22 שנה שחברת המחקר אדלמן חוקרת, בעשרות מדינות, את רמת האמון של הציבור בממשלות, בעסקים, בתקשורת ובארגונים חברתיים (עמותות NGO). הממצאים מתפרסמים ב"ברומטר האמון" השנתי.

רמת האמון מושפעת מאירועים מקומיים וגלובליים. למשל, משבר הסאבפריים פגע באמון בעסקים למשך שנים. משבר הקורונה, בשנתו הראשונה, חיזק את האמון בממשלות. השפעתם של האירועים הגלובליים מתחזקת ככל שהטכנולוגיה מחברת את המוסדות והאנשים ברחבי העולם ביותר ויותר ממשקים. הקורונה ומשבר האקלים גם הם לא מנותקים מההתפשטות של הטכנולוגיה.

הברומטר שפורסם השנה, אותו אסקור כאן בהרחבה, משקף תמונת מצב חברתית אחרי שנתיים של קורונה ושל משברים חברתיים וכלכליים שהתעוררו/התעצמו בעקבותיה, העמקת הנוכחות של משבר האקלים ואיומי הסייבר.

תמונת המצב נכון לסוף שנת 2021, טרם מלחמת אוקראינה-רוסיה, שיתכן ותשפיע על עמדות הציבור: רמת האמון בממשלות ובתקשורת ירדה - הציבור תופס את המגזרים האלה כמערערים את היציבות החברתית באמצעות פלגנות וזריית דיסאינפורמציה. בו בזמן, רמת האמון במגזר החברתי (עמותות) והעסקי – גבוהה.

הציבור מצפה מהתאגידים העסקיים, ומהעומדים והעומדות בראשם, לנקוט עמדה בסוגיות שמצויות במחלוקת ציבורית, ולקחת יותר אחריות ומובילות בפתרון אתגרים חברתיים וסביבתיים (החל ממצב התעסוקה, עבור באי-שוויון ועד ההתחממות הגלובלית), שמושפעים במידה רבה גם מעצם הפעילות העסקית.

המחקר של אדלמן התבצע במהלך נובמבר 2021 בקרב 36,000 משיבים ומשיבות ב-28 מדינות (ישראל לא ביניהן).

הממשלות והתקשורת מפלגות, העסקים והארגונים החברתיים מאחדים

האמון שאנשים נותנים בעסקים גדול באופן משמעותי מהאמון שהם נותנים בממשלות ובמדיה. בעוד שממשלות ועסקים נתפסים כגורמים המזינים את הציבור במידע שגוי ומחוללים סכסוכים – בעיקר כאמצעי להשיג תמיכה פוליטית וקליקים, הרי שעסקים ועמותות נתפסים כגורמים מאחדים.

עסקים ועמותות נתפסים גם כמובילי יוזמות בין-ארגוניות שתכליתן פתרון אתגרים חברתיים יותר מאשר ממשלות ומדיה, וגם נתפסים כמצליחים יותר ביישום אסטרטגיות והשגת תוצאות בתחום זה. למעשה, עסקים מובילים בפער על המגזרים האחרים. מזה שנים שברומטר האמון מצביע על כך שהציבור רואה בעסקים בעלי יכולת לפתור אתגרים חברתיים טוב יותר מאשר ממשלות. הם יעילים יותר ובירוקרטיים פחות, הם יודעים לפתח חדשנות, הם יודעים לפנות למגוון קהלים. אבל חסר להם משהו חשוב - ואגיע לזה בהמשך.

כשנכנסים לסוגיות חברתיות ספציפיות, התמונה פחות מלבבת. מתברר שרוב האנשים חושבים שהמוסדות בכל המגזרים לא עושים מספיק כדי להתמודד עם אתגרי הקורונה ועם אתגרי שינוי האקלים. כשזה נוגע לאקלים – העסקים הם המגזר המאכזב ביותר. יתכן שבגלל שמצפים ממנו להכי הרבה, או בגלל שזה המגזר שנתפס כאחראי במידה רבה להתחממות.

מה מדאיג את הציבור?

הסוגיות החברתיות שהכי מטרידות את הציבור (מתוך רשימה נתונה שהוצגה לנשאלים) הן אובדן מקום עבודה (85%), שינויי אקלים (75%), מתקפות סייבר והאקרים (71%), אובדן חירות אזרחית (65%), והתנסות בדעה קדומה או בגזענות (57%). רמת החשש מכל הסוגיות הללו גברה מאז מחקר האמון של שנה שעברה, בפרט בזו האחרונה.

בהקשר זה מעניין להציץ למחקר אחר שפורסם לא מזמן – מחקר הסיכונים של הפורום הכלכלי העולמי (The Global Risks Report 2022). המחקר מדרג (מזה 17 שנה) את עשרת הסיכונים הגלובליים המשמעותיים ביותר בעשור הקרוב, כפי שהם נתפסים ע"י מומחים ומנהיגים מהעולם.

בפרספקטיבה הזו ניתן לראות כי סיכוני אקלים ואובדן המגוון הביולוגי תופסים את 3 המקומות הראשונים, לאחריהם – התפוררות הלכידות החברתית (שהמחקר של אדלמן עוזר להצביע על אחת הסיבות להתפוררות זו: אובדן האמון של הציבור במוסדות השונים), ולאחר מכן – משברים כלכליים ברמת יכולת פרנסה של הפרט.

כלומר, הסוגיות שמטרידות את הציבור הרחב ברמה האישית, ואלו שמטרידות את המומחים ברמה הגלובלית – די דומות, אם כי נראה שהסכנה שטמונה באובדן המגוון הביולוגי טרם חילחלה למודעות הציבורית. אין ספק שכשהיא תחלחל, כולם ישאו עיניים למגזר העסקי שיוביל את פתרון הבעיה, בין היתר בשל היותו הגורם המרכזי לבעיה. זוהי קריאת השכמה לאנשי התאגידים להקדיש תשומת לב מרובה לנושא זה.

רמת האמון בעסקים משתנה בין ענפים ובין מדינות

כדאי לתת את הדעת על רמת אמון הציבור בעסקים בפילוח לפי ענפים ולפי מדינות. באופן לא מפתיע, למעט ענף המדיה החברתית (אהלן צוקרברג), האמון בכל הענפים טיפס מעלה השנה. להערכתי, התנהלות החברות במהלך משבר הקורונה ובמהלך הנגזרות החברתיות-כלכליות שלו, סיפקה סיבות לחיזוק האמון. על ההתנהלות הלא אחראית של ענף המדיה החברתית אין צורך להרחיב.

האמון הרב ביותר ניתן במדינות המתפתחות, ואילו במדינות המפותחות הציבור הרבה פחות מאמין לעסקים. להערכתי, הדבר נובע מרמה גבוהה יותר של ציפיות מהמגזר העסקי במדינות המפותחות, שנובעת מסטנדרט חיים גבוה יותר, מרגולציה מתקדמת יותר, מתקדימים של משברי אמון רבים יותר בתאגידי ענק, ומשיח חברתי-אזרחי נוקב יותר.

סומכים על מדענים ועל קולגות; לא סומכים על פוליטיקאים ועיתונאים

נמצא שאנשים הכי פחות סומכים על מנהיגים פוליטיים, על עיתונאים ועל מנכ"לים (אהלן צוקרברג), והכי הרבה סומכים על מדענים (למרות תנועת הנגד שהתעוררה במהלך הקורונה) ועל הקולגות בעבודה. הם גם סומכים במידה רבה גם על המנכ"ל/ית במקום עבודתם, על רשויות הבריאות הלאומיות ועל אנשים בקהילה שלהם.

להערכתי, ככל שתחום העיסוק נתפס יותר כמקצועי (פרופסיונלי) ולכן אובייקטיבי, ופחות נתפס כפוליטי ואינטרסנטי – יש נכונות גבוהה יותר להאמין לבעלי התפקידים. כמו כן, באופן טבעי, ככל שההיכרות האישית גבוהה יותר, האמון גבוה יותר. לראיה, 66% סומכים על המנכ"ל של מקום עבודתם, אבל רק 49% סומכים על מנכ"לים באופן כללי (אהלן בזוס).

הנחה זו מקבלת חיזוק בשאלה נוספת של המחקר, שמצאה כי בשנה האחרונה גדל חוסר האמון של אנשים באנשים ממעגלים מרוחקים מחייהם (אנשים ממדינות אחרות -8% ואנשים מאיזורים אחרים -2%), בעוד שהאמון באנשים מהמעגל הקרוב - גדל (שכנים +7%, קולגות בעבודה +12%).

הממצאים גם משקפים את התרסקותו של דימוי מקצוע העתונות – ממקצוע חוקר ומעמיק, כלב השמירה של הדמוקרטיה – לכלב-ציד של קליקים שאינו מחויב לאמת או לטובת הציבור. גרוע מכך – יותר ויותר אנשים תופסים את העיתונאים ואת המנהיגים הפוליטיים והעסקיים כשקרנים גוזמנים ומניפולטיביים. התפיסה הזו התעצמה מאוד בשנה האחרונה.

תאגידים ומותגים מצופים לנהוג באחריות, בערכיות ובמנהיגות

כפי שראינו בברומטר הנוכחי, הציבור סומך על המגזר העסקי ומצפה ממנו לנקוט עמדות בסוגיות ערכיות ולהוביל יוזמות לפתרון אתגרים חברתיים וסביבתיים. קפיטליזם של מחזיקי ענין, כזה בו החברות מחויבות לפעול לטובת רווחתם של מחזיקי הענין שלהם (עובדים, ספקים, לקוחות, צרכנים, קהילות), ולא רק לטובת רווחיהם של בעלי המניות, הפך לצו השעה ולציפיה נורמטיבית. אלה הממצאים שפורסמו בברומטר 2022:

58% מהצרכנים יקנו מותגים או יפרגנו להם – בהתבסס על הערכים והאמונות שלהם.
60% מהעובדים בוחרים מקום עבודה על בסיס הערכים והאמונות שלהם.
64% מהמשקיעים בוחרים להשקיע על בסיס הערכים והאמונות שלהם.
88% מהמשקיעים המוסדיים נותנים חשיבות להיבטים של ESG באותה מידה כמו להיבטים פיננסים ותפעוליים.

גם אם יש ירידה מסוימת באחוז הצרכנים שמבססים את החלטות הקניה שלהם על שיקולים ערכיים (64% בשנת 2019), הרי שעדיין מדובר בשיעור גבוה של צרכנים. להערכתי, הלחץ המשמעותי ביותר יגיע מכיוון המשקיעים.

איזה ערוצי מסרים נתפסים כאמינים?

אנשים ספקנים לגבי המידע אליו הם נחשפים ממקורות שונים. את האמון הרב ביותר, בפער, הם נותנים במסרים שמגיעים ממקום עבודתם (65%), פחות מכך – נותנים אמון במידע שמגיע מהממשלה (58%), מהתקשורת (57%), מתאגידים גדולים (54%), מפרסומות (49%). הכי פחות מאמינים למסרים בפיד האישי ברשתות החברתיות (38%).

מעניין גם לראות את שיעור האנשים שלעולם לא יאמינו למסרים שמתקבלים מערוצים אלה: 27% לעולם לא יאמינו למסרים בפיד האישי, 21% לעולם לא יאמינו למסרים בפרסומות, 16% לא יאמינו למסרים של תאגידים גדולים, 15% לא יאמינו אף פעם למסרים של ממשלה, ורק 9% לא יאמינו למסרים של המעסיקים שלהם.

למנכ"לים ומנכ"ליות של עסקים יש תפקיד חברתי

81% מהאנשים מצפים לראות את המנכ"לים עצמם לוקחים חלק בדיונים עם מחזיקי ענין על מדיניות וסוגיות חברתיות, ובתקשור של מהלכים של העסק למען החברה. 60% אמרו שכשהם שוקלים מקום עבודה, הם מצפים שהמנכ"ל יתבטא באופן פומבי בסוגיות חברתיות שנויות במחלוקת (עליה של 5% לעומת 2019).

אבל בעוד שרוב האנשים מצפים שהמנכ"לים יקחו חלק בדיונים על מדיניות ונושאים חברתיים (כלכלה תעסוקה 76%, על טכנולוגיה ואוטומציה 74%, על פערי שכר 73%, על התחממות גלובלית ושינויי אקלים 68%, על אפליה ודעות קדומות 65%), הרי שהרוב (60%) לא מצפים שמנכ"לים יתבטאו בנושאים פוליטיים אישיים – כגון זהות הנשיא/מנהיג הבא.

עסקים מצופים לסייע בפתרון אתגרים חברתיים

הציבור רואה בעסקים מוסדות שצריכים לפעול לפתרון האתגרים החברתיים איתם מתמודדת החברה. בראש ובראשונה בנושאים הנוגעים ישירות לעולם העסקי ומושפעים ממנו: 52% מצפים שעסקים יעשו יותר כדי להתמודד עם אתגרי האקלים, 49% מצפים שיפעלו לצמצם אי שוויון כלכלי, 46% מצפים שיקדמו הכשרות עובדים לעולם העבודה הטכנולוגי (ריסקילינג). רק כעשירית מהציבור סבורים שהעסקים מתערבים יותר מדי בסוגיות אלו.

איזה מגזר מסוגל וצריך לפתור אתגרים חברתיים?

עמותות ועסקים נתפסים כסוכני השינוי האפקטיביים ביותר ליצירת שינוי חברתי, בעוד הממשלה והמדיה נתפסות כגורמים שליליים ברמת האפקטיביות שלהם. עסקים ועמותות נתפסים כבעלי חזון ליצירת עתיד שהציבור מאמין בו, בעוד הממשלה והמדיה נתפסים כמוסדות שאין להם חזון כזה.

עקב אכילס של המגזר העסקי מצוי בסוגית ההוגנות. בעוד שהעמותות הן המגזר היחיד שנתפס כהוגן, דהיינו משרת את האינטרסים של כולם באופן שוויוני והוגן, הרי שהעסקים, הממשלה והמדיה מקבלים ציון שלילי בסעיף זה.

מה הגורם המשפיע על מידת האמון של הציבור?

בעוד שנמצא מתאם בין רמת ההכנסה של האנשים לבין רמת האמון שהם נותנים במוסדות השונים (ככל שזו עולה, גם האחרת עולה), הרי שיש גורם מתערב שמשפיע על מידת האמון, וזהו מידת המיודעות שיש לאדם. ככל שאדם קורא 3 מקורות מידע שונים מדי יום, קורא חדשות עסקיות ו/או של קובעי מדיניות, וכן מחפש מידע במקורות עמם הוא לא מסכים, ומחפש זויות שונות אודות כל נושא – הרי שרמת האמון שלו עולה, גם אם רמת ההכנסה שלו נמוכה.

כלומר – מידע איכותי הוא אבן הבניה של אמון הציבור לגבי כל אחד מהמוסדות (ממשלה, עסקים, מדיה, עמותות). הנה קצה חוט לבניית אמון: אספקת מידע איכותי ומהימן בערוצים בהם הציבור נותן אמון.

לסיכום: לעסקים יש תפקיד חדש, והם חייבים ליישם אותו במהירות

אל מול הסיכונים והאתגרים שהאנושות מתמודדת איתם, נדרשות פעולות שיגבירו את אמון הציבור במוסדות השונים, ושיאפשרו לחזק את היציבות החברתית המעוררת. פעולות אלו כרוכות בהתנהלות אחראית ומיטיבה, אך לא פחות מכך – במתן מידע בהיר ומהימן על בסיס קבוע.

נדרש שיתוף פעולה בין המגזרים השונים, ולמגזר העסקי יש לגיטימציה להוביל זאת, יחד עם המגזר החברתי.
ברומטר האמון של אדלמן 2022 ממחיש שקפיטליזם של מחזיקי ענין הוא צו השעה. חברות והעומדים/ות בראשן חייבות להרחיב את הפרספקטיבה של תחומי ההשפעה שלהן, לקחת אחריות ויוזמה רבות יותר, לדווח בשקיפות על המדיניות ועל ההתנהלות שלהן, להתייחס לעובדים שלהן כאל קהילה שיכולה לשגרר שינוי בעולם, ולהוות כח ליצירת שינוי לטובה.

זו הדרך למשוך עובדים איכותיים, להיות אטרקטיביים למשקיעים ולצרכנים. אך חשוב מכל: זאת הדרך להבטיח שהחברה האנושית תוכל להמשיך לפעול באופן בר קיימא.

הפוסט ברומטר האמון של אדלמן 2022: הזדמנות לעסקים הופיע ראשון בשירלי קנטור

המודל שאציג מבחין בין 3 מימדים של השפעה שיש לחברה על החברה (society). אגב, גם מה שנהוג להגדיר כהשפעה על הסביבה (אקולוגיה) זו למעשה השפעה על החברה, שכן היא משפיעה על היבטים שונים של איכות חייהם של אנשים.

גלעין: השפעת המוצר/שירות

ההשפעה המהותית ביותר נמצאת ברמת המוצרים/שירותים של חברה. זהו הגלעין - המרכיב שממנו צומח עץ שמניב פירות חדשים. למשל מוצרי מזון שמשפיעים באופן כזה או אחר על הבריאות ועל well being של מי שצורכים אותם, מוצרים/שירותים טכנולוגיים שמאפשרים/מונעים פעולות מסוימות בחיים, שירותים פיננסיים שמממנים פעולות כאלה ולא אחרות, מוצרי תוכן שמשפיעים על תפיסות אישיות וחברתיות וכו'. רוב מאמצי החברה מופנים כדי לייצר ולמכור את המוצרים שלה, ועל כן בהם טמון עיקר ההשפעה לטווח ארוך.

יתכן מצב בו יש לחברה מגוון מוצרים שחלקם בעלי השפעות מיטיבות יותר, וחלקם בעלי השפעות מיטיבות פחות או אף מזיקות. השאיפה היא להיות במגמת שיפור מתמיד, כמו גם לתת את מירב המידע לצרכנים וללקוחות אודות השפעות המוצר – באופן נגיש ופשוט להבנה.

ציפה: השפעת שגרות עבודה לאורך שרשרת הערך

המימד השני של ההשפעה קשור לכל שגרות העבודה של החברה: פרקטיקות של העסקה, רכש, תפעול, מכירה וכו'. במימד הזה יש כמובן השפעה אדירה, לטוב ולרע, על איכות החיים של מחזיקי ענין (עובדים, ספקים ועובדיהם, לקוחות, שכנים בקהילות הסמוכות לאתרי היצור או המכירה, הדורות הבאים וכו') - לכל אורך שרשרת הערך של חברה, בכל מדינה בה השרשרת עוברת.

חברות יכולות לתרום מהותית לרווחתם של אנשים בשרשרת הערך ולשפר את מצבם בחיים, והן יכולות גם לתרום להשפעה מזיקה. למשל, תרומה חיובית - באמצעות מאמצים לשילוב אוכלוסיות מודרות בקרב העובדים או שיפור תנאי הבטחון האישי של נשים העובדות אצל ספקים במדינות מתפתחות. למשל, תרומה שלילית - באמצעות תהליכי ייצור מזהמים הגורמים לתחלואה, פרסום פוגעני או העלמת עין מספקים המעסיקים את עובדיהם בצורה נצלנית.

קליפה: השפעת התרומה לקהילה

המימד השלישי קשור לפעילות של מעורבות חברתית ותרומה לקהילה. כמו הקליפה של הפרי, פעילות זו נראית באופן הברור ביותר למתבוננים מבחוץ, אך היא דקה ביותר. אמנם עשויה להיות לפעילויות אלו תרומה מיטיבה לאיכות חייהם של אנשים, אך מכיוון שהן לא קשורות ישירות למוצרים/שירותים או לשגרות החברה – עוצמת ההשפעה החברתית שלהן משמעותית ובת-קיימא הרבה פחות, לעומת ההשפעה של המוצרים ושל שגרות העבודה. אעז ואומר שהיא זניחה, יחסית, אם אינה מגיעה כחלק אינטגרלי מהשפעת המוצר ו/או מהשפעת התנהלות החברה.

למשל, השפעת מוצרי מזון על בריאותם של אנשים תמיד תהיה משמעותית יותר מההשפעה של תכניות הסברה לתזונה בריאה. אם חברה רוצה לתרום לתזונה של צרכנים, היא צריכה בראש ובראשונה לעשות זאת דרך המוצרים שלה, ולא באמצעות תרומה לעמותות ותכניות בנושא תזונה בריאה.

אפשר לדייק ולומר שתרומה לקהילה אינה בהכרח ביטוי של התנהגות אחראית, מכיוון שאחריות תמיד צריכה להתקיים ביחס להתנהגות של הגוף/אדם האחראי. תרומה לקהילה אינה קשורה לאופן בו החברה מתנהגת באמצעות מוצריה ותהליכי העבודה שלה, אלא היא חיצונית לארגון.

האם יתכנו איזונים וקיזוזים בין ממדי השפעה שונים?

ההשפעה המיטיבה ביותר, והיא זו אליה שואף תחום האחריות התאגידית ופיתוח בר-קיימא, צריכה להתקיים בשלושת המימדים גם יחד: מוצרים/שירותים מיטיבים, התנהלות מיטיבה, מהלכים חברתיים מיטיבים. אף חברה אינה מושלמת, אך כל חברה צריכה ללמוד את השפעותיה, בין היתר באמצעות שיח עם מחזיקי ענין, ולשפר את ההשפעות כל הזמן.

האם חברה שמייצרת מוצרים עם השפעה מזיקה, אך מנהלת את שגרות העבודה שלה יכולה להיחשב כחברה אחראית? זוהי שאלה של עמדה ערכית. באופן אישי (ואני מניחה שרוב הקולגות שלי יסכימו איתי), אני סבורה שכל עוד חברה קיימת, היא חייבת לוודא ששגרות העבודה שלה מיטיבות, גם אם למוצרים שלה יש השפעה שלילית. במקביל, היא חייבת לפעול לשיפור השפעות המוצרים, או לפיתוח מוצרים חדשים שהשפעתם מיטיבה.

תרומה לקהילה ומהלכי שיווק חברתי לעולם לא יוכלו להוות תחליף להתנהלות מיטיבה או למוצרים מיטיבים. תפקידם של התרומה לקהילה ושל השיווק החברתי להשלים את הערך החיובי שיוצרים שני ממדי ההשפעה האחרים, ולא "לאזן" או "לקזז" אותם.

אין דבר כזה חברה שיש לה אחריות תאגידית

חשוב לציין שאין דבר כזה "חברה שיש לה אחריות תאגידית" או "חברה שאין לה אחריות תאגידית" אחריות היא לא הסמכה או עצם, אלא היא תכונה וצורת פעולה. כלומר – יש חברות המתנהלות באחריות תאגידית מלאה, חלקן מתנהלות באחריות תאגידית חלקית וחלקן מתנהלות בחוסר אחריות תאגידית.

קריאה נוספת בנושא: תרומה לקהילה – לא בראש סדר העדיפויות

הפוסט מה מגדיר את ההשפעה החברתית של חברות? מודל האפרסק – 3 מימדי ההשפעה הופיע ראשון בשירלי קנטור

התקשורת הכלכלית והרשתות החברתיות התרגשו כשהשולחן העגול של העסקים בארה"ב, המאגד 181 חברות מהגדולות במדינה, פרסם ב-19 באוגוסט 2019 הצהרה בדבר הייעוד (purpose) העדכני של העסקים בארה"ב. גם גלובס ודה מרקר עסקו בנושא והביאו את הבשורה לישראל - הקצה המאובק של האימפריה (נ.ג.).

מה החידוש ועל מה הריגוש?

מאז שנת 1997, כל הצהרה תקופתית שפרסם השולחן העגול של העסקים (התאגדות אמריקאית של 181 מנכ"לים בכירים, המנהלים באופן מצרפי 15 מיליון עובדים ומחזור שנתי של 7$ טריליון) בדבר הממשל התאגידי הראוי לעסקים, טוענת שעסקים קיימים בעקרון כדי לשרת את בעלי המניות שלהם. זוהי הגישה הקפיטליסטית הקלאסית, שקיבלה ביטויים קיצוניים ככל שהתפתחו שוק ההון והמסחר הבינ"ל.

ההצהרה הנוכחית, המבטלת את הרלוונטיות של קודמותיה, מתייחסת לראשונה למחזיקי ענין אחרים, נוסף לבעלי המניות. "בעוד שכל חברה משרתת את הייעוד התאגידי שלה, כל החברות יחד חולקות מחויבות בסיסית לכל מחזיקי הענין שלהן. ואלו המחויבויות:

• * יצירת ערך ללקוחות באמצעות מתן מענה לציפיות שלהם.
• * השקעה בעובדים, בראש ובראשונה באמצעות תשלום שכר הוגן ומתן הטבות חשובות, וגם באמצעות הכשרה וחינוך שיאפשרו להם לפתח מיומנויות הנדרשות לעולם העבודה החדש. גיוון, הכללה וכבוד לאדם.
• * יחסים הוגנים ואתים עם ספקים, גדולים וקטנים.
• * תמיכה בקהילות בהן העסקים פועלים באמצעות מתן כבוד לאנשים בקהילות אלה, והגנה על הסביבה באמצעות יישום פרקטיקות מקיימות (אחראיות-סביבתית) לרוחב כל הפעילות העסקית.
• * יצירת ערך ארוך-טווח למשקיעים. מחויבות לשקיפות ולמעורבות אפקטיבית עם בעלי המניות.

ההצהרה מכירה בכך שאמריקאים רבים נאבקים להתפרנס ולהסתגל למציאות הכלכלית המשתנה במהירות, ולא מתוגמלים כראוי על עבודתם הקשה. השולחן העגול מבין את הקשר בין הפערים הכלכליים המתרחבים לבין מידת הלגיטימציה הציבורית (רשיון חברתי לפעול) שמקבלים התאגידים בארה"ב, לגיטימציה שעלולה להישלל אם לא ישנו את האופן בו הם מתייחסים למחזיקי העניין שלהם. בנוסף, כפי שאנו רואים יותר ויותר לאחרונה, גם בעלי המניות מתחילים לכוון את החברות בהן הם משקיעים - לכיוון של יותר אחריות חברתית וקיימות (גם בישראל!).

המגזר העסקי על סף שלילת רישיון

מחויבות לכלל מחזיקי הענין היתה מאז ומתמיד אחת מאבני היסוד של גישת האחריות התאגידית. מחויבות זו – כבסיס להתנהלות עסקית נבונה, קיבלה חשיפה מוגברת בקהל העסקי כשהמאמר של פורטר וקרמר על יצירת ערך משותף פורסם בהארוורד ביזנס רוויו בשנת 2011 (הגירסא מוקדמת של המאמר פורסמה כבר בשנת 2006 אך לא זכתה לתהודה דומה). באותה עת אמריקה עדיין ליקקה את הפצעים בעקבות משבר הסאב-פריים, אשר יצר משבר אמון עמוק בין האמריקאים לבין תאגידי הענק, ועורר ספקות לגבי יכולתה של השיטה הקפיטליסטית להביא לצמיחה ורווחה לכלל החברה האמריקאית.

כעת, בחלוף 8 שנים, מאמצים מנהיגי הקהילה העסקית את הגישה הזו לחיקם. בינתיים מדובר רק בהצהרה, ללא תכנית פעולה ויעדים מדידים. עם זאת, מדובר בשינוי אזימוט, ובהבנה של שינוי יחסי הכוחות ומערכת האילוצים. האם זה מספיק כדי ליצור את השינוי הנחוץ?

מה חושבים המומחים?

שיחות ודיונים רבים התקיימו על ההצהרה הזו ברשתות החברתיות. החלטתי לבדוק עם מומחים שמכירים את התחום מזה שנים רבות, הן כחוקרים והן כיועצים המלווים תאגידים בישראל ובעולם, איך הם רואים את ההצהרה. האם זו אכן מהפכה תפיסתית ותחילתו של עידן חדש, או שמדובר בבלון מלא באויר חם ותו לא? והאם ההצהרה הזו אכן יכולה להניע את השינוי הנחוץ כדי להחזיר את הכלכלה והחברה האמריקאית, ואת זו העולמית, לנתיב של צמיחה בת קיימא?

מבין הקולגות שלי שלא שוהים כעת בחו"ל, קיבלתי תשובות מלומדות ומעניינות של חמישה: ליעד אורתר, נגה לבציון נדן, רז גודלניק, איליין כהן וד"ר נועם גרסל. בעוד שכולם הגיבו בסקפטיות זהירה, שניים מהם (איליין ונועם) נקטו גישה חיובית יותר כלפי פוטנציאל מימוש המחויבות של החברות, המשתמעת מתוך ההצהרה. הנה התגובות לפניכם. תודה רבה לכותבים ולכותבות.

רז גודלניק

חוקר ומרצה בכיר בנושא קיימות ועסקים PARSONS SCHOOL OF DESIGN, NY ומייסד SANDBOX ZERO

כשנודע לך שאתה חולה במחלה קשה (חס וחלילה!) אתה בדרך כלל צריך לקבוע תכנית פעולה מיידית עם צעדים ספציפיים לטיפול במחלה (ניתוח, טיפולים וכו׳), ובאופן כללי לעשות שינויים לא קלים בחיים, ולהעמיד את הטיפול במחלה בראש סדרי העדיפויות שלך. אנחנו נמצאים בסיטואציה דומה כרגע - המשבר האקלימי נוכח בכל מקום בכדור, החל משריפות בסיביר ובאמזונס - ועד לקרחונים שנמסים בגרינלנד ולגלי חום באירופה וארה״ב. המצב הזה דורש טיפול דחוף, קונקרטי ואמיץ מצד כולם, כולל מצד המגזר העסקי, שיש לו חלק לא קטן במשבר הזה.

בהצהרה של המנכ״לים אין אף אלמנט מאלו שציינתי - לא דחיפות, לא צעדים קונקרטיים ולא אומץ להכיר בחומרת המצב ובשינויים המהותיים שהוא דורש. למעשה, המשבר האקלימי לא מוזכר ולא במילה אחת בהצהרה. לכן, אני לא מייחס לה חשיבות גדולה מדי ובטח לא מדובר במהפכה. אפילו לא מיני מהפכה.

הדבר היחיד בעל ערך כאן, לדעתי, זו ההכרה של הארגון שהוציא את ההודעה בשינוי של הסנטימנט הציבורי. הסנטימנט הזה ימשיך להשתנות במהירות, ובסופו של דבר הפערים בין דרישות הציבור לתגובות משמעותיות ובין ההתמהמהות והצעדים המינימליסטים של החברות - יביאו לדיון אמיתי בשאלה מהי האחריות שנדרשת מחברות וכן יביאו לחקיקה שתחייב אותן לפעול, כדי שיהיה לנו איזה שהוא סיכוי לבלום או להאט משמעותית את התחממות הכדור.

נגה לבציון נדן

מנכ"לית Greeneye והקרן להשקעות אחראיות - Value²

ההצהרה אכן חשובה, בהיותה הצהרה כוללת המראה כיוון ומגמת חשיבה. אבל אני רואה שתי בעיות בהצהרה הזאת. הראשונה טמונה ברעיון של איחוד כל החברות תחת הצהרה אחת, שכן בין החברות החתומות יש כאלה המובילות בהתנהלות אחראית, וכאלה המצויות רק בתחילת הדרך.

הבעיה השנייה קשורה לדחיפות. לצערנו, הזמן להצהרה כללית נגמר מזמן, ובזמן שאנו רואים בימים אלה אירועי קיצון של התחממות כדור הארץ, חייבים להתחייב ליישם, ואילו בהצהרה אין כל מחויבות קונקרטית ליישום.

ליעד אורתר

ראש המכון לאחריות תאגידית במרכז האקדמי למשפט ולעסקים

הרוח הגבית אשר נוצרה סביב הצהרה זו היא באמת חסרת תקדים ויש אפילו כאלו שהצהירו עליה כעל "הצהרת בלפור" של המגזר העסקי. לצערי אני נאלץ לשפוך קצת מים צוננים על מדורת ההתלהבות הזו ולנסות ולהעמיד דברים על דיוקם, ככל שאני מבין ומפרש זאת.

הצהרה זו היא לא יותר מאשר חגיגה של התנשאות ויהירות תאגידית. במשפט ארוך ומפורט טוענים כל המנכ"לים כי בזכות הישויות התאגידיות אנו זוכים לבריאות, אנרגיה, מזון, סביבה בריאה ועוד. ממש "אלוהי התאגיד" אשר הוריד לנו מן מהשמיים, יש מאין, דאוס אקס מכינה - האלוהים מהמכונה. כמובן שלא כך הוא כלל ועיקר. אנו מצויים במערך שלטוני דמוקרטי, מקור הכוח והסמכות (כמו גם השירותים והמוצרים) הוא מהמדינה והיא שואבת את סמכותה מאיתנו, התושבים שהענקנו לה זאת במסגרת האמנה החברתית המאגדת את כולנו כחברה וכמדינה. לתאגידים אמנם יש תפקיד חשוב, אבל לגמרי לא בלעדי. תכליתם היא לשרת את החברה - ולא ההפך!

שנית, הצהרה זו מפורסמת בעת של משבר עולמי אמיתי, זהו משבר האקלים. אנו יודעים היום שתאגידי אנרגיה עולמיים רבים, ואמריקאים בתוכם, ידעו היטב כבר עשרות שנים על העומד להתרחש ולא עשו דבר. לא רק שאלו לא עשו דבר, אלא שהם גרפו רווחי ענק כתוצאה מסחר בעתיד של כולנו. כיצד יכולים מנהלי התאגידים הגדולים בעולם לפרסם הצהרה מעין זו ולא להגיד דבר וחצי דבר בנושא שינוי האקלים?

ההצהרה היא אמנם חשובה וחיובית בבסיסה, אך יש לומר כי היא עמוסה בהצהרות שטחיות חסרות משמעות, ביהירות תאגידית ובניתוק מוחלט מהנעשה בעולמנו כאן ועכשיו. טוב יעשו יוזמי העצומה אם ימשכו אותה חזרה לשולחן השרטוטים, וימצאו את הדרך לשלב בה מעט צנעה וחרטה. או אז ישוב האמון של כולנו במגזר העסקי ותיסלל הדרך לשותפות אמת בהתמודדות עם התאגרים העצומים העומדים בפתחנו.

ד"ר נועם גרסל

מנכ"ל ECO-OS ואסיף אסטרטגיות

הגישה שלי להצהרה של המנהיגות העסקית בארה״ב מורכבת ותלויה מאוד במימדי הזמן - הווה, עבר, עתיד.

בראיית הווה, יש לברך על ההצהרה, אך גם להכיר בעובדה שאין למנהיגות העסקית ברירה אלא לנסות ולבצע צעד גדול ואמיץ שיאפשר לה להתחיל בתהליך שינוי מאוחר וקיצוני. המנהיגות העסקית הנוכחית בארה״ב נמצאת בין הפטיש לסדן, בין ממשל פופוליסטי, אנטי-סביבתי - לבין ציבור גדל והולך שמכיר בהתגברות המשברים הסביבתיים; בין תלות במסחר בינלאומי – לבין בדלנות לאומנית וכלכלית; בין כלכלה שבעה וצרכנית – לבין העננים הכבדים של הוריקנים מתחזקים, חקלאות על בלימה, שריפות באמזונס ובסיביר, וסכנה ממשית לאותה הכלכלה שמאפשרת לתאגידים הבינלאומיים הגמוניה. אני מבין את ההצהרה הנוכחית יותר כקריאה לעזרה, מאשר כצעד מנהיגותי של ממש.

בראיית עבר, יש בהחלט מקום לסרקזם שעולה מכמה מהתגובות. ההצהרה הזאת מגיעה באיחור. 50 שנה אחרי שההבנה לאן כל זה מוביל התפתחה; 40 שנה אחרי שקודמיהם בתפקיד החלו בהסתרה שיטתית של העובדות; 30 שנה לאחר שהתגבש קונצנזוס מדעי חד-משמעי; 20 שנה לאחר ששינויים מערכתיים נגלו לעין ועשור לאחר ששינויי אקלים האיצו והחמירו משברים גיאופוליטיים בכל קצוות העולם, ועשירי העולם החלו לבנות חלליות למאדים ובתי מחסה בניו זילנד.

אין להזיל דמעה על תאגידים ועל ״מנהיגות״ שבחרה ברווח לטווח הקצר על חשבון כדור הארץ, במיוחד כשממקום מושבה התוצאה היתה ברורה ובלתי ניתנת להכחשה במשך שנים רבות. עצם הצגתם של מנהלי החברות כ״מנהיגות״ מוטלת בספק, לטעמי. הרי קשה לנחש האם ללא תנועה עממית מהסוג של Extinction Rebellion ״אומץ הלב״ שכביכול מופגן כעת במגזר העסקי, לא היה נדחה בעוד שנה או בעוד עשור, למרות כל הנתונים המצטברים בשטח.

ובכל זאת, החשוב מכל הוא העתיד. קשה לדעת מה הוא צופן. האם ההצהרה הנוכחית באמת תניע עסקים לפעולה? להערכתי, את חלקם - כן. האם יהיו מסוגלים להשתנות בקצב שיאפשר להם לשרוד? האם יוכלו באמת להיות חלק מהפתרון ולא רק חלק היסטורי מהבעיה? האם כולנו נצליח להשתנות בזמן לנוכח המשברים הוודאיים שלמולנו?

ההיסטוריה מלמדת שמרבית התאגידים לא יצליחו לבצע שינוי משמעותי מספיק, ויקרסו למרות עוצמתם הנוכחית. הם ירדו מהבמה בין אם כתוצאה מחוסר היכולת להסתגל למציאות הסביבתית החדשה, ובין אם כתוצאה מכך שהמון זועם יבוא עמם חשבון על חלקם בהעצמת המשבר עד כה. יחד עם זאת, גורלנו וגורל ילדינו אחוז במידה רבה גם בגורלם (או בגורל של חלקם, לפחות). העתיד צופן לדורות הבאים אתגרים אדירים, ועל-כן יש לברך על כל גורם שמפשיל שרוולים ותורם הון אנושי, כלכלי וארגוני לטובת שינוי עצום שנגזר על כולנו לבצע.

במצב הנוכחי מוטב לא לבוא עמם חשבון רק משום העבר הבעייתי - מוטב לבחון אותם על-פי נכונותם המיידית להיערך לסערה יחד עם כולנו, מקומיים ומהגרים, עשירים ועניים, צפוניים ודרומיים. אכן, חובת ההוכחה עליהם. אך חובתנו לדורות הבאים לרתום כל משאב אנושי שיבטיח את עתידם - גם את מי שפשע וחייב לחזור בתשובה סביבתית וחברתית עמוקה וכנה.

איליין כהן

מנכ"לית Beyond Business וכותבת בלוג csr-reporting

אני מברכת על ההצהרה הזו. מספיק לי שה- Council of Institutional Investors - גוף המעוניין במיקסום רווח למשקיעים מביע התנגדות, כדי לדעת שההצהרה די משמעותית. ההצהרה בפרוש מאשרת כי עבור כ-200 חברות עסקיות מובילות ומכובדות, מיקסום רווח זה כבר לא הדבר החשוב ביותר.

ברור, מדובר על הצהרה ולא על תוכנית עבודה. אבל להצהרה זו, החתומה על ידי כל המנכ"לים הבכירים של התעשייה האמריקאית, יש משקל רב. גם עבור כל מיליוני עובדיהם המושפעים על ידי האמירות של המנכ"לים שלהם, וגם עבור כל שאר מחזיקי העניין. בנוסף, באווירה מתגברת של תביעות משפטיות נגד חברות שלא עומדות מאחרי הכתוב בדוחות הקיימות שלהן, הצהרה זו היא משמעותית ובטח גרמה ליועצים המשפטיים בכל החברות כאבי ראש לא קטנים.

לפני כל תכנית פעולה באים חזון, עמדה, כוונה. הבעת הכוונות בפומבי ובעוצמה שלא הייתה עד כה היא פלטפורמה לזרז את השינוי (ורוב החברות החתומות כבר יש להן SBT ויעדי קיימות ארוכי טווח). אז אני מברכת על ההצהרה ומקווה שמחזיקי העניין ימשיכו לעקוב אחר הביצועים ולדרוש יותר.

אז מה דעתך?

ומה הדיעה שלך על ההצהרה הזו? האם יש לה פוטנציאל לשנות את האופן בו התאגידים הגדולים מנהלים את ההשפעה שלהם על החברה ועל הסביבה? מה נדרש כדי שההצהרה תהפוך לתכנית אופרטיבית?

הפוסט קפיטליזם חדש או רוחות וצלצולים? דעות המומחים הופיע ראשון בשירלי קנטור

להאזנה בתחנת רדיו תל אביב אונליין הקליקו כאן

הפוסט שירלי קנטור מתארחת בפודקסט של ד”ר לירז מרגלית הופיע ראשון בשירלי קנטור